הסיפור הזה כתוב מהסוף להתחלה מההתחלה לסוף, אל האין סוף - שם
אתה לא תפסיק להסתובב בראשי, שם תמיד אוהב אותך.
רק שברים של אור כהבזקי ברקים בשמיים השקופים. ספירות גנוזות
של אושר בדרך המתארכת, בפיתול שבין אני ואתה. נזכרת בפסיעה אל
תוך הגבולות המטושטשים, שם אין הפרדה של עור. שם אין דרך
ישרה.

סוף

מחוץ לחדר חקירות.
החוקר ביקש שאייבש את הדמעות האלה בשמש. השמש טובה אלי, היא
קורצת בין אפרוריות. שולחת קצת אור. אני לא מצליחה להפסיק
לבכות.
בין הטיפות שמנפצות את המציאות מסביבי לניצוצות משפריצים של
אור, הכל נמתח בעיוות נוראי.
אני מבחינה במכונית לבנה חונה מולי. יוצאים ממנה אנשים
עצובים.
הנה אתה ,מעבר למסכי הדמעות. אתה לא רואה אותי. אני רועדת.
השיטפון על לחיי מתגבר.
אתה חשוף לשמש, בלי שער, בלי חיים, בלי כנפיים. שבור כל כך,
יודע איך זה מרגיש.
אני לא יכולה להפסיק לבכות. תפסיקי כבר... למה את כל כך חלשה?
אני כל כך מפחדת שאפול עכשיו. רק לא עכשיו.
נופלת, נשאבת עמוק יותר ויותר. אני כלום בתוך האפס. אני אפילו
לא חיבור קווים. אני נשמטת מהעולם יותר ויותר לאחר כל פעימה.

הפחד משתק, מקפיא את פרקי הרגליים. לא יכולה ללכת, לא יכולה
לרוץ. על לעוף כבר ויתרתי. קל לוותר על דברים.
"את פה בגלל שעישנת סמים, את מבינה?" המשפט הזה חרוט בראשי.
אני אוכל לשחזר לעולמים את הפה שלו מתעוות בתנועה מהירה, צורח
יריות לבטן שלי.
אני רועדת מרוב בכי.
מחר יש לי יום הולדת.
"מי החברים שלך?" הוא ממשיך. מי זאת את? המחשבות לא נותנות לי
לנוח. את סתם זגוגית מפוחדת, נוראה ושקופה, ריקנית. כל כך
שבירה.
הקיץ אבד.

ההגיון בורח מהחלום, הוא יצמיח סיוט חדש. עד אז אני מקווה
שאהיה רחוקה מכאן.

עיניים כחולות

ערב יום כיפור, במבט לאחור נראה כלפני אלפי שנות אור (עד כמה
שהיו מוארות).
עשן סיגרית הלקי סטרייק, ממלא את המרחב טעון החשמל שבינינו.
זוג עיניים כחולות מביטות בי. שואבות אותי פנימה. הן זרות לי,
שקופות כמעט. מישהו מפריד בינינו, מישהו גורר אותי משם.
אני נתקלת בהן שוב עכשיו הן לא עוזבות. אנחנו מתישבים על הדשא
מאחורי הפסל המתכתי שצומח מהאדמה. שותים וודקה זולה.
אני לא שותקת לרגע, אתה לא מבין מה אני רוצה. אני צוחקת, אתה
מספר לי שאתה אף פעם לא בוכה.
חושך מסביב, האנשים האלה נאספים אל הדשא הירוק. השמיים, מסך
אופל, כנבואה שקטה למה שעוד יתרחש, הכוכבים כטיפות לבנות של
אור.
טיפות קטנות של הגיון, טיפות קטנות עוד יותר של אושר, טיפה
נוצצת אחת מהעין שלי.

בוקר

בוקר שאחרי לילה, שאחרי לילה, שאחרי יום כיפור. השמיים כל כך
בהירים, עינייך עדיין לא עוזבות אותי.
"אפשר לנשק אותך?" אני שואלת. הכל נעצר. חבורת ילדים על
אופניים צועקים לנו משהו מרחוק. אני לא שומעת דבר. אני מתאימה
את נשימותיי לשלך.
העולם בחוץ מתעורר, אני בורחת ומבטיחה שאחזור.

דלת פתוחה

דפיקות בדלת. אני פותחת. מנעול, חריקה, הדלת פתוחה. אתה נכנס
פנימה.
יושבים על החלון מעשנים סיגריה. משחזרים את מה שקרה. אני
צוחקת. אתה אומר שאני יפה.
המציאות כל כך פשוטה בקטע הזמן הסתמי הזה בתוך הנצח. נראה
כאילו אין שם כלום בחוץ. בפנים הגלים גבוהים כל כך. חוף חדש
פתוח למרחב אוויר מתוק. הקיץ לעולם לא יגמר...

אחד

גשם. אני לובשת שחור. מתאבלת על החורף ועל חיי הנצח שלי בתוך
גוף. אתה קורא לי אליך שאבוא ואלטף לך קצת את הכנפיים, להפחית
את הכאב. המחשב בין ארבעת הקירות שלך, ליד המיטה שבה אנחנו
שוכבים ערומים מנגן את השיר "betterman" ואני בוכה.
אני חשופה, אני גלויה אליך. אין עוד צללים שיסתירו אותי. רק
אתה והשמיים והם כל כך גדולים, ובתוך המיטה שלך אני מרגישה כל
כך קטנה. הייתי רוצה לברוח ממך. זה קשה, זה כמו לברוח מעצמי
שוב.
אני מספרת לך כמה אני אוהבת את ההוא, ואתה לוחש לי באוזן כמה
אתה אוהב אותי.
אני נאנחת ואתה לוחש לי עוד כמה סודות. כל נגיעה חודרת עמוק,
עמוק כל כך עד שזה כואב. עמוק כמוך, חשוך כמוני. הנשיקות שלך
מסחררות אותי. אני נופלת על גופך.
אנחנו אחד פצוע, פצוע כל כך, שכבר אין מה שיכאיב לו יותר.
הכל כואב לי, ביחד גליתי שכואב יותר.

מעלית

ביקשת שאפסיק לנדנד אותך באוויר עם חוסר וודעות. אני סוגרת את
הדלת של המעלית, למרות שכבר הגענו לקומה חמישית.
אני דוחפת אותך על המראה ונושכת לך את השפתיים. אחר כך אני
אומרת לך שאני לא רוצה בזה יותר. דלת המעלית נסגרת. אנחנו
יורדים למטה אלפי קומות. דלת המעלית נפתחת.
אתה מתיך אגרוף בעמוד של שלט אין כניסה. היד שלך מדממת. אתה
שיכור, הלב שלך מחסיר פעימות בקצב סדיר. אתה הייתה רוצה שיפסיק
ודי.
אתה בוכה.
אני בורחת ממך שוב.

גלים של אנרגיה

אני עושה את הדרך מהמקום שקוראים לו בית אליך. חם בחוץ, השמש
עוד מעט נעלמת. הכל מתכסה שוב באדום. אני יורדת מהר במדרגות,
דופקת על הדלת. מנעול נפתח, חריקה, הדלת נפתחת, עשן סמיך נפלט
החוצה, אתה מולי. כולך אושר.
יש כאן עוד אנשים כאלה - אנשים כמונו. אחרי שאני בוכה לך שעות,
אני תמיד אומרת שבסוף חייב להיות טוב. אתה תמיד מחבק אותי
ואומר שלאנשים כמונו הסוף הוא אחר.
אתה מחבק אותי חזק, העניים שלך אדומות, אתה שולח אלי מבט כחול
של טרוף, נותן לי לעשן, וגורר אותי לחדר. אנחנו מוטלים בלי
תזוזה על המיטה של אמא שלך, הכיסוי בגוונים של וורוד. גלים של
אנרגיה זורמים בכל גופי. המיטה הפכה לענן אוורירי. אני בוהה
בנקודות על התקרה, איפה שהצבע מתקלף, נהנת לראות איך הן
מתחברות ונהיות לדרקון ופיה וילדה עם בלון. הקירות מסתובבים,
אני כבר כל כך רחוקה. אתה מביט בי בטשטוש, גופך משותק. אתה
מספר לי על ההיא. אתמול זיינת אותה. אתה אומר שזה לא כמו איתי,
אתה מוסיף שאתם לא מחויבים אחד לשני. אני מגיבה בכן סתמי עם
הראש.
מסתכלת עליך, עוצמת את העניים, צוללת. אני מרגישה את ידיך
מלטפות את גופי. העשן מתערבב עם מני בדים שהופשטו, שפתייך
נוגעות בשלי. אנחנו לא מתנשקים.

משם ללא כל שליטה בחיים חסרי התכלית האלה, מתגלגל העשן אל
חדרים אחרים. אל כוח שיש לו רשות לרצוח ללא הבנה. לפי חוקי
העולם שלנו אין מקום לריחוף ובריחה. אין מקום לחולמים, אין
הגיון בהתנתקות מכבלי המחשבה. חוקים של כמה טיפשים מציבים
גבולות לנפש, לפרא, לניכור האדם, כובלים את החופש, ומביאים
אותך אל אובדן אוויר.
אבל כבר קשה מדי לצעוד בדרך ישרה.

אמרתה לי פעם כשעוד היינו שוכבים ערומים במיטה הגדולה שלך,
לפני הסמים, ולפני השקרים, ולפני שכל העולם השתגע: "זה מה
שתמיד קורה בסוף.. אנחנו פוגעים במישהו... אבל אנחנו במלא נמות
בסוף ואז נפגע בכולם, אז זה לא משנה". הסוף הגיעה ואיתו החלל
הריק. אני לא יודעת כמה אמת יש במשפט הזה, אבל ככל שעובר הזמן
הוא מטשטש לי יותר ויותר כמוך, כמו הפנים שלך כמו התחושה. אני
כל כך פגועה עכשיו. הנפילה על הבטון הייתה כל כך קשה. על הבטון
הזה כלום לא גדל.
אני מתגעגעת אליך, אין יום שהכבלים שלך נותנים לי חופש.

אנשים כאלה הם קיצוניים מדי לעולם הזה. הם נשמטים ממנו, רודפים
אחרי רוח, אכולי תסביכים, מתמסרים לשקיפות אשליה, לבריחה,
לכנפיים, לטשטוש מסוגים שונים.
חלומות עשויים מזכוכית המציאות לפעמים מנפצת אותם. הנחיתה על
הבטון כואבת, משתדלים להימנע ממנה. ילדים כמונו נשארים כלואים
בעולמות סגולים. שם אין הבדל בין אופק לאופק, למה שבניהם.
אנשים כאלה, אנשים כמונו...


אתה שם עכשיו, רחוק. הם אמרו שצריך לגמול אותך מהפנטזיה, מהסם,
מהאושר. אני מתאבלת על מותה של האמת ועל כל אותם אנשים
עיוורים, או על אלה שעוצמים עניים.
מהמעורה האפלה שלי אני שולחת לך קצת רגש באריזה מפוארת של
מילים, קצת יופי מאבק, קצת שקט מוקף בין קירות, ושמש עגולה
ושורפת שתאיר את הלובן הסינתטי של מכון הגמילה.
הייתי רוצה להבריח אותך משם לכמה שניות כשאף אחד לא ירגיש -
לחלום שוב מטושטש בתוך המיטה שלך. שם הכלא הוא כל שאר העולם
שבחוץ, והחופש הגדול מהמציאות לא נגמר, שם אפשר לשכוח. שם,
להעלם בין הסדינים, בתנוחת עובר שנפלט מהבטן של אמא. שומר על
חום גופו בתוך אינקובטור של הזיות.