כל כך הרבה פעמים אני רוצה לקום וללכת.
פשוט לאסוף את החפצים ולחזור לפינה שהיא רק שלי,
שבה אני יודעת לפחות שבה רק אני אחראית לעצמי.
שאין לי בה ציפיות מאף אחד לשום דבר.
בטח לא לזה שמישהו ידאג שהדלת תהיה פתוחה כשאחזור הביתה,
והרחוב לא יהיה לי פתאום לבית.

פעם היינו נאבקים יחד עם היתושים.
היום אתה קם,
מסתובב קצת,
מרגיש שעשית את חלקך ופולט
"הוא בטח כבר יצא מהחדר"
וחוזר למיטה.
כשהאור לא כבה אתה שואל למה יש עוד אור.

אני באמת מטופשת
כשאני מתרגשת
מזה שאתה איתי
מאותן סיבות שאתה.

אני איתך בגלל דברים הרבה פחות נעלים,
הרבה יותר שבירים,
הרבה יותר עושים חשק להמשיך הלאה.