גבו אל ההר ותקוותו אל הים, ניצב כסאו האדום של אלוהים על סלע
כורכר, ובני האדם חולפים תחתיו במהירות. השעה היא שעת שקיעה,
ושולי זקנו של אלוהים מאדימים באורה של השמש החלמונית שיצר.
בזמנים שכאלה הוא מגיע לכאן, משכיח מאחוריו את תלאות העבודה
ומתרווח בכסאו.
לא כסא מפואר הוא זה. למעשה, מלבד גודלו ומקום המצאו, אין
בנמצא כל רמז המעיד שזה יותר מסתם כסא עץ אדום וישן,
ובוודאי שלא הייתם מתארים לעצמכם שזהו כסאו האדום של אלוהים,
עליו הוא יושב ומהרהר בכל פעם שרוחו נחלשת ולבו שוב אינו בוטח
בצידקת דרכו.  גם עתה הוא יושב שם ותקוותו אל הים, חוכך בדעתו
אם להטביע את כדור הארץ ( אשר בו הוא מואס לעיתים כה קרובות )
ומשתטה במחשבות על שינוי צבעה של השמש.
אך אל דאגה לכם, בני האדם,
כי תמיד חוזר הדבר על עצמו :  לבסוף נושם אלוהים נשימה עמוקה
מן האוויר מעשה ידיו, מביט בזהרה הגווע של השמש ובירקותו
הכחולה - רטובה של הים, ובעודו חש בשחור השמיים עוטף אותו
ממזרח הוא ממלמל לעצמו - "יכול היה להיות יותר גרוע..."

מעניין אם בעודו יושב כך ומביט בים, יודע אלוהים בקצות גלימתו
המאפילה, שגם אני ישבתי על כסאו האדום.