נסעתי באוטובוס והסתכלתי מהחלון החוצה, הנוף התערבב לי מול
העיניים ונראה כמו שטיח ירוק-חום-צהוב מעורבב כזה, משהו לא
ברור לכמה שניות זה די הפחיד אותי אבל אחר-כך זה הזכיר לי את
את עצמי באותו הרגע אז ככה שנרגעתי.
הגעתי שעה אחרי כולם, תמיד אני עושה את זה- מגיע באיחור ככה
יותר קל לי להתמודד עם זה, לפחות סוזי, הפסיכולוגית שלי, חושבת
ככה.
בכל מקרה הגעתי אלייך בצהריים ככה בסביבות שלוש, היה חם מאוד
ושום דבר לא הזכיר את אותו יום מלפני שלוש שנים, שלוש שנים אתה
קולט? כל-כך הרבה זמן, בשבילך שום דבר לא השתנה, מה? כלום!
לפעמים אני קצת מקנא בך, אין לך מושג למה נהפכה המדינה שלנו
שבשבילה אתה שוכב עכשיו מתחת לאבן הגדולה הזאת.
קורה לי הרבה, במיוחד בזמן האחרון לעצור ולחשוב, סתם ככה
להתישב ולהזכר, להרהר ולהתגעגע. לפעמים כשאני הולך ברחוב ורואה
אנשים מאושרים זה עושה לי רע, היית מאמין? אנשים מחייכים עושים
לי חרא! בא לי להקיא, למה הם כן ואתה לא? למה?
גם אמא שלך שאלה אותי, היא כל הזמן שואלת אותי "למה, תגיד לי
למה?" ואני לא יודע מה לענות - מה אני עמור להגיד שעשית את זה
בשביל כל השקרנים שיושבים בכנסת או בשביל כל הבכיינים שמעדיפים
לחיות באמריקה או בשביל היפי נפש האלה שיעשו הכל בשביל לא
להתגייס - אז אני פשוט עונה לה שיש משהו מחורבן באלוהים ושהוא
תמיד לוקח לעצמו את כל הטובים. היא מחייכת ועונה: "מחורבן?!
למה מחורבן? אם אני הייתי אלוהים גם אני הייתי לוקחת את הבן
שלי אליי" "ומה איתי?", אני שואל "גם אותך הייתי לוקחת" היא
עונה "חבל שאת לא אלוהים" אני עונה ומחייך. ואז יש שקט, השקט
הכי לא מרגיע בעולם, אתה בטח יודע על מה אני מדבר כי תמיד שאני
בא לבקר אותך יש את אותו השקט המעיק הזה.
לפני שבוע הסתובבתי בחיפה וראיתי זוג הולך מחובק, הם נראו
מאושרים, הבחור היה מאלה ששוברים את האגודל בשביל לא להתגייס,
אני יודע שמעתי אותם מדברים. חברה שלו הייתה כל-כך מאושרת
והכל, הם תכננו את הטיול לאוסטרליה ויספיקו לחזור בגיל עשרים
בדיוק בזמן בשביל להתחיל את התואר באוניברסיטה.
"סליחה" פניתי אליהם
"כן" ענתה הבחורה
"איך אתם יכולים להיות כל-כך מאושרים"
"מה זאת אומרת" שאל הגבר
"תקחו אותי לדגמא, לחבר שלי יש אזכרה בשבוע הבא..."
"אנחנו מצטערים" הם ענו ביחד, כיאה לזוג מאוהב שכמותם
"אין לכם מה להצטער- זה לא באשמתכם"
"נכון, אבל בכל זאת זה לא נעים שחבר ככה הולך בגיל כל-כך
צעיר"
"כנראה שאתה לעולם לא תבין" מלמלתי...
"תשמע, אחי אני לא יודע מה הקטע ש'ך עזוב אותנו בשקט" התרגז
הבחור וורי כמעט התפוצץ לו במצח
"שום קטע עניתי, סתם"
"דבר דבר - אל תפחד" המשיך הבחור
"לא מפחד, העניין הוא שחבר שלי נהרג בלבנון, אתה מבין?"
"אז זה העניין?"
כן. זה העניין!"
"תקשיב" הוא אמר "היום זה לא כמו פעם, אנשים כבר לא חיים לפי
אידיאולוגיות, אתה מבין היום כל אחד חי בשביל עצמו, ככה זה."
אצלך שום דבר לא השתנה כבר שלוש שנים, כלום! בעינייך, איפה שלא
תהיה חברים זה משהו עליון, המדינה היא ערך והשקעה היא לא בשביל
כסף.
כולם שמחים ומאושרים, אפילו בלעדייך, והיום הבנתי איך.
הם פשוט לא מבינים אותך, אין להם מושג
יהי זכרך ברוך.... |
