בזמן האחרון שמתי לב שבכל פעם שאני נואשת לאהבה, או למשהו
שיוכיח לי שאני לא לבד בעולם - אני מקבלת מתנה. הרבה פעמים
לוקח לי זמן להבין שזאת מתנה. לא תמיד היא עטופה, ולפעמים היא
מגיעה משומשת. אבל מתנה זאת מתנה, וכדרכן של מתנות - הן תמיד
משביעות רצון.
מאז שנולדתי קיבלתי המון מתנות, רק שאף פעם לא זיהיתי אותן
כמתנות. משום מה לחיים יש דרך קלישאית לגרום לך להיות מודע
לדברים רק אחרי שהם נלקחים ממך. ובאמת, כניראה שמישהו לא אהב
את כפיות הטובה שלי, ולקח ממני מתנה. הקטצ' היה שהוא חיכה שאני
אלמד להשתמש בכל הפונקציות השונות של המתנה, ושאלמד לאהוב
אותה, ורק אז לקח אותה ממני.
ואני? נישארתי המומה ובידיים ריקות, אבל אותו מישהו כבר השיג
את רצונו. בבוקר למחרת, כמו ילדה בחג המולד, גיליתי מתחת לאף
שלי המון המון מתנות שלא ראיתי קודם.
הפעם החכמתי. זכרתי כמה שזה לא כייף לאבד מתנות, במיוחד לא
אחרי שמגלים המון דרכים להנות מהן. בגלל שאת התאווה שלי למתנות
לא יכולתי להגביל, פשוט הגבלתי את ההנאה שלי מהן. אני ממשיכה
לקבל המון מתנות, אבל מצאתי דרך למנוע את החוסר-כייף שבהחזרת
המתנה. אני פותחת אותן, מתרשמת מהן, מחפשת את כל הפגמים בהן,
ואז אני בדרך כלל זורקת אותן לפח. רק במקרים מיוחדים אני
מחזירה את המתנה לעטיפה ומניחה יפה-יפה בערימה בארון. ככה, אם
יקחו אותה ממני, אני בכלל לא אשים לב. |