היום שלום ברח, מחר כבר ימצאו אותו בביוב, מלוכלך מכל הדברים
שמגיעים לביוב כשמורידים את המים, ומחוסר הכרה.
מחר יבוא לקחת אותו אמבולנס של מגן דויד, ישר לוולפסון! אבל אז
זה כבר יהיה מאוחר מדי.
זה קרה ממש בטעות, הוא לא רצה לברוח, בהתחלה הוא היה בטוח
שיהיה לו ממש טוב פה, כזה הוא שלום, אופטימי כזה, נחמד לכולם,
לא אנטיפת כזה, אפילו די חברותי, הייתי אומרת.
הוא כל כך ניסה, ממש השתדל ויום אחד פשוט נשבר לו, אז הוא קם
והלך.
הוא לא ידע לאן, הוא סתם התחיל ללכת ברחובות, סתם, בלי לדעת
לאן הוא יגיע בסוף, גם לא היה כל כך אכפת לו, אז הוא הלך.
הוא יצא מרחוב המולדת שבתל אביב, כשהתחיל להחשיך הוא כבר היה
ביפו, עצר אצל אנדרי לאכול גלידה בטעם בקלאווה והמשיך ללכת אל
תוך הלילה.
בבוקר של מחר, ימצאו אותו בביוב, אחרי החקירה כבר יגיעו למסקנה
שהוא התאבד, הוא קפץ לתוך הכיור ונפל לתוך החור הזה שיש אצל כל
הכיורים, זה שבלעדיו כיור לא היה כיור, אלא סתם כערה גדולה עם
ברז ליד.
מחרתיים, זה כבר יהיה בכל העיתונים, כולם יבכו, אפילו אנשים
שבחיים לא ראו אותו או הכירו אותו, כולם יבואו להלוויה ויבכו,
יבכו הרבה, גם בימים שיבואו אחרי מחרתיים.
בהלוויה של שלום גם אני יהיה, אני חושבת שאולי אני אפילו יקריא
משהו שאני אכתוב לו...
" שלום,
הייתי שכנה שלך, תומר!
אתה זוכר?
בכל יום שישי הייתי מקשיבה לנגינת הפסנתר המרגיעה שלך, מסתבר
שהקירות לא היו מספיק עבים.
לא הכרתי אותך כל כך טוב, אף פעם לא דברנו ממש,
רק בחדר מדרגות מדי פעם על ענייני ועד וכאלה...
לא הייתי קרובה לשלום, לא ממש הכרתי אותו, אף אחד לא ממש הכיר
אותו.
הוא תמיד היה בודד כזה, אבל בכל זאת היה תמיד נדמה שטוב לו,
תמיד חייך, לפחות עד הזמן האחרון הוא היה.
אני עוד אתגעגע אליו ואני בטוחה שכולם,
חבל שלא יצא לנו להכיר אותך טוב יותר, חבל שלי לא יצא להכיר
אותך טוב יותר."
ואולי אני לא. |