"אנחנו נתגבר... אתה יודע שביחד אנחנו נתגבר!" שמת ידך על כתפי
ונשקת לצווארי, "אני פה איתך, אני לא אעזוב אותך, את לא תיפטרי
ממני בכזאת קלות...!" דמעה מרה נפלה מעיניי, התגלגלה על לחיי
ונעלמה בין שפתיי היבשות מרוב ליל הדמעות שעברתי. התיישבת
מאחורי, על המיטה, כה מיוסר מכאב וצער, כה חסר אונים, לא יודע
מה לעשות עם המצב. המשכתי להסתכל על הרחוב הקר והלח מגשמי
הבוקר שמשכו את תשומת ליבנו כשדפקו על החלון בשעת בוקר
מוקדמת.
הרחוב הריק נראה כה קר -אני שונאת את החורף, במיוחד כי יום
הולדתי חל בחורף, אף פעם לא אהבתי לחגוג יום הולדת, אל תשאל
למה כי אין לי סיבה מיוחדת, פשוט לא אהבתי את זה! אחותי אומרת
זה אולי בגלל עצם העובדה שכמה ימים לפני יום הולדתי-יומיים,
שלושה גג, אימי נפתרה מסרטן הרחם שפקד את גופה וסירב לעזוב
לפני שהתפשט בכל גופה ולקח את נשמתה ממנה, אחותי אומרת שזה
חרוט בזכרוני כטראומה.
"מאז שגיליתי, לא נגעת בי..." הבטתי בך ואתה הרכנת את ראשך
כאחד המתבייש במעשיו, נו, מה יהיה? לא יעבור עוד הרבה זמן
שנישאר ביחד, אני יודעת. שנבלה את הזמן המועט הזה בלריב!? "אתה
עוד נמשך אלי?" שאלתי בתמימות, אולי אחרי הכל, אחרי 7 שנים
ביחד גרמו לך לחשוב אחרת על המיניות שבי, "בטח שנמשך! אני מת
להתנות איתך אהבים! לא ידעתי מה קורה איתנו, אם את מסוגלת
לזה... חשבתי שתיזרקי לי איזה רמז, משהו..." תפסתי את פנייך
ונשקתי לך ארוכות, חיבקת אותי עד שהתחלת לבכות, "אני מצטער!
אני לא יכול, אני מצטער!" קמת במהרה והלכת לסלון. השארת אותי
המומה על המיטה, לבדי... מה יהיה עכשיו? מה נעשה? איך נתגבר על
זה? כל המן שאלתי את עצמי. אתה ישבת בסלון, אני חשבתי עלינו,
ידעתי שבקרוב מאוד לא ניהיה עוד ביחד. קמתי מהמיטה, הלכתי
אחרייך לסלון ועמדתי למולך "מה אתה עושה בכדי לספק את יצרייך
הכה רבים, מי כמוני יודעת עד כמה... אישה אחרת...?" כל כך
התעצבנת ששאלתי זאת "מה פתאום את אומרת זאת? שוב את מתחילה? את
יודעת שאני לא..." תפסת את ראשך בין ידייך, אני יודעת שאתה כבר
עייף ממני, "בהתחלה זה היה בסדר, עבר, אבל אז זה הפך משבוע
לחודש, מחודש לשלושה, אז מידי פעם את יודעת... באמבטייה..."
פתאום פרצתי בצחוק אדיר, הרבה זמן לא צחקתי ככה! ואתה... אתה
נמשכת אחר הצחוק שלי "תמיד הצחוק שלך סחף אותי, כל פעם מחדש"
באותו הרגע איבדתי את הכרתי, כשקמתי זה היה לאחר 3 ימים שישנתי
ברציפות בבית החולים, אולי זה בגלל הידיעה שהחסירה שינה
מעיניי, לא נתנה לי מנוח פשוט נפלתי מחוסר אנרגיה וכוח,
מעייפות נפשית ופיזית.
בדיוק נכנסת לחדרי במחלקה "הפחדת אותי... הבאתי לך קפה" הבטתי
סביב בכל המכונות שמרעישות, מצפצפות, זזות, האורות המרצדים,
מחוברות אלי... בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, "אני לא רוצה! לא
רוצה שניפרד!" חיבקת אותי כה חזק שהרגשתי את נשימתי מתחלשת,
נחנקתי אבל אהבתי את מגעך ולא היה אכפת לי למות בין ידייך...
הרגעת אותי, אמרת שאתה כל הזמן תישאר לצידי, כל עוד אצטרך אותך
אתה תיהיה פה. הייתי כה חלשה, אחותי מזמן כבר הרימה ידיים
ממני, התייאשה בגלל עקשנותי... היא באה עם זר פרחים, בלונים
צבעוניים קשורים לזר ואיזה דובי חמוד ענק... "שתיהי בריאה! רק
שתיהי בריאה!!!" דיברנו על הכל, סיפרתי לה הכל... גם היא בכתה
איתי, זה עצוב אני יודעת, "אלה החיים -מה שצריך לקרות, קורה!"
היא אמרה לי, "כנראה שהייתי ממש לא בסדר אם אלוהים מעניש אותי
בגיל כזה צעיר..." ציניות -אחת התכונות החזקות שלי, היא חייכה
לי, שנאה את התכונה הזו שבי, "הוא פשוט עוצר לי את החיים!
מוציא לי את כל המיץ!" היא אחזה בידי כמנחמת, נשקה למצחי ויצאה
מהחדר -הריח של הבית חולים היה עושה לה בחילה עד כדי הקאה.
היו תקופות שהאמנתי בו -באלוהים, אל אחרי הגילוי והידיעה...
פשוט אבדה לי כל טיפת אמונה בו. קיימתי חגים, מצוות עשיתי,
תרומות תרמתי... לא צדיקה אבל גם לא חוטאת! אז למה להעניש
אותי?
נשארנו רק שנינו, הזמן קרב, הגיע הזמן שניפרד, בלי רגשות אשם,
בלי דברים לא פטורים, פשוט ניפרד... אתה לא מפסיק לחבק ולדמוע,
גם אני בוכה -בוכה מבפנים, מנסה להראות לך שאני חזקה ושהשלמתי
כבר עם המצב הקיים ועם מה שעתיד לבוא בכל רגע. אני כבר חלשה
מהחיים האלה, השגתי המון בחיי, כל כך הרבה, הרבה יותר מכל אחת
אחרת בגילי!
לא רציתי שיהיה לנו סוף עצוב כל כך, חשבתי שאנחנו, כמו
באגדות-נחיה יחדיו לנצח...
אחרי כמה ימים מיוסרים ומייסרים, נשמתי את נשמתי האחרונה, נשקת
לשפתיי ואני נפרדתי ממך לשלום, הפסדתי במלחמה... תמיד היה נראה
לי שבכל קרב שיצאנו יחדיו אני ניצחתי... מסתבר שטעיתי!
מה שגרם לי לשנוא ימי הולדת, גרם לך לטראומה מנשים ואתה בסך
הכל בן 28! אז במכתב הפרידה הזה אני מבקשת, למרות הכל-אני רוצה
באושרך... תיהיה מאושר... בשבילי?
אל תתאבל עליי יותר מדי, הסוף הזה הוא בסך הכל תחייה מחודשת
של... אני אוהבת אותך... לא רציתי לעזוב, אבל נגזר עלי בעל
כורחי! סרטן... אני מקווה שימצאו לזה תרופה כדי שלא יסבלו עוד
כמוך...
הייה שלום אהובי הניצחי!
בחיי ובמותי תמיד אשאר לצידך, אשמור עלייך מכל משמר, איפה שלא
אהיה!!!