זה היה לפני חודש, בדיוק חגגנו 3 חודשים.
אהבתי להיות איתו, הוא היה בן אדם טוב וממש אהב אותי.
בערב יצאנו כרגיל למסעדה של אבא שלו ליד חוף הים, כמו תמיד
הזמנו שתי מנות ספגטי ושתי כוסות מיץ פטל אקסטרה מתוק,
שמעתי את הקול שהייתי רגילה לשמוע, אומר את הדברים שאני מכירה
כבר יותר מדי טוב, ואני הגבתי את אותן תגובות שהייתי רגילה
להגיב.
כך היה תמיד, ידעתי איפה אני עכשיו ואיפה אני אהיה בסוף הערב,
הייתה לי תחושה של בטחון.

היינו בדרך לאוטו שעברנו על ידו, עצרתי, הוא ישב על האופנוע
ובדיוק הוריד את הקסדה, הוא ניער את שערו קלט אותי בזיו עיניו
ועצר גם כן. אני קפאתי במקומי כשהוא החל קרב אליי, הברכיים שלי
החלו לרעוד, לא הבנתי מה זה! רציתי לדעת מה הוא הולך לעשות...
מה הולך לקרות... אבל לא ידעתי כלום, חשתי חוסר בטחון בדיוק
שהוא חייך.
איזה חיוך מדהים זה היה, כמה אושר הסתתר בחיוך הזה וכמה צחוק
בגומות החן... הלחיים שלי החלו להסמיק וכבר חשבתי"... הוא
מחייך אליי נכון??..." חשתי צורך עז להסתובב אחורה ולבדוק,
העברתי יד בשערי ניערתי את הראש והזזתי אותו באלגנטיות מופלאה
ימינה "...אין פה אף אחד..." אמרתי לעצמי בבטחון, "...כך שאם
גם צד שמאל ריק, הכל בסדר..." הוא כבר היה ממש קרוב אליי
והחיוך לא היה על פניו עוד, הייתה לו הבעה אחרת שלא ראיתי עוד
מעולם, בעיניו הירוקות דמיינתי את עצמי נופלת לזרועותיו...
הוא שם את ידו על הלחי שלי הסתכל לי עמוק בעיניים וחייך, אבל
לא חיוך מגוחך אלא חיוך מאושר כזה בערך כמו זה שהיה יכול להיות
לי אם לא הייתי כל כך עסוקה בלנסות להבין מה קרה שם. הוא התקרב
אליי עוד וכבר יכלתי להרגיש את הנשימות שלו על פניי...
כל רעש הטיילת השתתק, השפתיים שלו כבר היו ממש שם, עוד רגע...

פתאום שמעתי שקוראים לי... הסתובבתי וראיתי ש"הבן אדם טוב הלב"
שבאתי איתו, ממשיך ללכת ולדבר לעצמו... לא היה חלק אחד בי, אם
בהיגיון ואם ברגש שרצה לחזור אליו, ידעתי שנגיע אליי הבייתה
וידעתי שנעמוד מחוץ לאוטו, נדבר דקה, הוא יסכם את הערב כ"סיפור
הצלחה משגע" ואז ירכן אליי ינשק אותי ,יגיע החלק שבו אני אגיד
"גם אני" בחיוך דבילי רגיל ואעלה הבייתה.
לא רציתי את זה.. הזזתי את פניי ממנו "...שימשיך ללכת
חשבתי..." רציתי לחזור לתוך החלום שלי, הסתובבתי חזרה, רציתי
להחזיר את ידיו לפניי ולהרגיש שוב כל נשימה ופעימת לב שלו, אבל
הוא כבר לא היה שם... נשארתי עומדת במקום, לא ממש הבנתי מה
קרה, פקחתי את עיניי  "...מה זה היה?..." אף פעם לא חשתי אי-
הבנה מוחלטת כזו.

רצתי אל האוטו. הגענו לפתח הבית שלי, וכמו שאמרתי,
דקה-סיכום-נשיקה-"גם אני" והבייתה.
בבית כולם כבר היו ישנים, שכבתי על הספה בסלון ושיחזרתי לעצמי
בראש כל מה שקרה, ניסיתי להבין. "...זה היה אמיתי?..." חשבתי
שדמיינתי, ובכל זאת ידעתי שאם הוא יחזור אלך אחריו לכל מקום.