וכששעון החול אזל, שעון החול של הזמניות, כשקול חיי היום-יום
דמם ופעלתנותו חסרת המנוחה או חסרת התועלת הגיעה לקצה, כשהכל
סביבך דומם, כפי שהוא בנצח, הנצח שואל אותך וכל פרט במיליונים
על מיליונים האלה על דבר אחד בלבד: אם חיית ביאוש או לא.
סורן קירקגארד
"החולי עד המוות"

הערת המחבר
קובלט זה כל העניין נכתב במקור באנגלית. בשל איכות הכתיבה
הגבוהה ובשל העלילה המעולה (לדעתי האישית), זכיתי לקבל עליו
דיעות מאוד מאוד אוהדות. יותר מאדם אחד המליץ לי לתרגם אותו
לעברית. עקב היות הסיפור נחשב מאוד בעיני סירבתי לתרגם אותו
בעצמי, היות וכישורי התרגום שלי נופלים בהרבה מכישורי הכתיבה
באנגלית או בעברית. לאחר כמעט שנה של חיפוש עקר אחרי מתרגם
ברמה גבוהה מספיק (חשבתי שאין טעם לתת את הסיפור למישהו שיתרגם
אותו ברמה שהיא פחות מהטוב ביותר האפשרי) 'נזכרתי' בורד
טוכטרמן. ורד היא מתרגמת מקצועית אותה הכרתי כבר מפורום
אינטרנטי שעסק במדע בידיוני ופנטזיה ומהיכרותי איתה ועם כמה
תרגומים שלה (עליית אנדימיון של דן סימונס למשל) ידעתי שזו
מתרגמת באיכות שלה אני זקוק. חיפושי אחריה בפורומים באינטרנט
הוכתרו בהצלחה ולאחר דין ודברים די קצר ורד נעתרה לבקשתי
והסכימה לתרגם את הסיפור. ורד ביצעה עבודה מעולה ועקב כך לא
נותר לי אלא לעשות עריכה קלה שבקלות לפני שהגרסה העברית הייתה
מוכנה לקריאה. תאמינו לי, שילמתי לא מעט כסף תמורת התרגום הזה
וכפי שאתם עומדים לגלות - הוא היה שווה כל אגורה.

למי שקרא את הגרסה האנגלית - כמה שמות היו בלתי אפשריים
לתרגום מילולי. להלן מילון לתרגומים אלו(כולם פרי דעתה של
ורד):

סקי-מים - החליף את היבשת WATERMELON - יש דברים שאי אפשר
לתרגם.
מצולות-יגון - BLUEFEELING
צבי קשקשן - JABBERMOOSE
השוטההשוטה העליון - THE GOOF/THE HIGH GOOF
קניון הלהבות -PYROCANYON
השלם - THE WHOLE
מתומנים - HEX/HEXAGONS
קריאה מהנה

מוקדש למג'יק, כלבי המנוח, שהחזיק במסתרי קובלט על קצה
לשונו.

קובלט זה כל העניין

יום 1, הגעה
קובלט זה כל העניין. " קובלט ", אומרים אנשים, "איזה שם לא
יצירתי לטבעת הרים ביבשת בשם אינדיגו". מכיוון שלאנגלית התקנית
יש את הגבולות העליונים שלה והיו כ- 2500 יבשות לקרוא בשם, שלא
לדבר על מעל חמישה מיליון ערים, מאה וחמישים אלף רבעים ומי
יודע כמה אתרים, השמות הפכו לא-יצירתיים עד כדי יצירתיות לפני
500 שנה. ולכן, בארגמן, כוכב הלכת השני של מערכת שאקה זולו,
היבשות נקראו אינדיגו, חלודה, פלנקטון וסקי-מים. כפי שהשמות
מרמזים, ארבע היבשות מכסות רק 10% מארגמן, ומניחות למי
האוקיינוס הכחולים-כהים לכסות את השאר. כשהאנושות יורדת החלל
גילתה את ארגמן, נערכו תוכניות לייבש חלק מכוכב הלכת, באמצעות
מפצצי יחודיות . זה היה הורג מיליארדי יצורי ים חפים מפשע, אבל
למי אכפת? האנושות נזקקה למרחב המחיה, הלבנסראום שלהם, כפי
שיהיו מי שיאמרו. למרבה המזל, מעשה הזוועה מעולם לא הוצא אל
הפועל. הכל בגלל קובלט. כמובן. הכל פה נע סביב קובלט ובגללו.
אני כאן בגלל קובלט. אני לא שם גרוש-אשראי על הדברים האחרים
שבכוכב הלכת הזה. כן, הוא יפה מהאוויר. דרך חלונות המעבורת
צפיתי במים האלה, במדבר הכחול העמוק הזה, בגלים השלווים
והמרגיעים ובאיי המעמקים האורבים לטרפם לאטם. אין ספק, זה יפה.
אבל זה לא בשבילי. מעולם לא היה לי צורך בגלים מרגיעים. אני
עשוי למצוא את שלוותי בציד של אחד הלוויתנים החומים האדירים
שקרויים בפי כל איי המעמקים. אם יהיה לי זמן. לא בשביל זה אני
כאן. לא. אני מתכוון לפתור את תעלומת קובלט, כמו שאלפים
התכוונו בחמישים השנים האחרונות. אבל אני מתכוון להיות הראשון
שיחזור ויספר את הסיפור. אולי אז אני אוכל לסלוח לעצמי ולעמוד
שוב מול רג. אני מניח שהיא עדיין מחכה במקפיא ההיתוך-הקר החללי
ההוא. זה לא משנה כרגע. אולי אני אוכל לשלוח לה ויד כשסוף סוף
אתאפס על עצמי. אני עדיין אוהב אותה, אני חושב. לא משנה כרגע.
כרגע, אני צריך להתרכז בדבר אחד בלבד: קובלט. מה יש שם? מה
הופך אותו לכזה איזור שלא חוזרים ממנו? זה לא מוות לבן, נכון?
המוות הלבן היה מחסל את מצולות-יגון כבר מזמן אם הוא היה כל כך
חזק. לא. אז מה כן? מה גרם למיפוי הלוויני 'להחמיץ' את האיזור
ההוא? מה גרם לשני הסוקרים האטמוספריים לדווח שהם רואים 'משהו'
ואז להיעלם? מה קרה לסח"א ריג'נט, כשהתריעה לפתע על תקלה
במנועים ומעולם לא שמעו ממנה שוב? מה יכול לחסל את מנועיה
החסינים לתקלות של ספינת ההתיישבות? ונניח שהיא התרסקה, מה קרה
למתיישביה של ספינת החלל האנושית ריג'נט? הספינה נבנתה לעמוד
בהתנגשות עם אסטרואיד דרג שלוש. איזה מין התרסקות או נשק (פרט
למפצצים כמובן) יכול להרוג את כל 10,000 המתיישבים? האם יש קשר
בין קובלט לבין מוות לבן? כל כך הרבה שאלות לפתור. קובלט זה כל
העניין.

יום 2, מצולות-יגון
שמה של העיר בהחלט מתאים לה. מדכא אותי לראות את זה, במיוחד
כשאני חושב על העובדה שאני אצטרך להישאר כאן כמה ימים לפני
שאני אוכל להסתלק צפונה. שילמתי עשרים אשראים על מדריך. נתנו
לי איש שנקרא אקין נפוד. רק השם עושה לי צמרמורת. באחת השפות
המקומיות של רונלד רייגן סקונדה, השם אומר "אקין המת-למחצה".
כשתהיתי בקול לגבי זה, אקין פשוט פתח את חולצתו הזולה והראה לי
שלושה כתמים אפורים ועגולים, על חזהו, על בטנו ועל גבו התחתון.
הם היו גדולים, בקוטר של אולי 4 מילימטרים ומתים לחלוטין. הוא
סיפר לי שהם 'מתנה' ממוות לבן שהוא נלחם בו בפשיטה על
מצולות-יגון. "היית לוחם?" העזתי לשאול. הוא חייך והניד בראשו.
"כשמוות לבן פושט, כולם נלחמים, ילדים וגם זקנים", הוא אמר.
הנקודות האפורות מדהימות. רק ממגע, מוות לבן נותן לך הנקודה
שלא מחלימה לעולם. אקין אומר שהוא מגרד ומוריד את השכבה
העליונה הנרקבת כל יום. "יום אחד אני אגרד ואראה את הבשר מתחת
להם", הוא אמר. איכס. הוא עזר לי היום לקנות אספקה. מוכר אחד
בשוק הציע לי רובה פאזה מותאם במיוחד שלכאורה פוגע במוות הלבן.
כמעט אכלתי אותה כשהוא טען שזה עזר לאחיו בפשיטות, נשק הקרניים
היחיד שיכול לפגוע בהם. אקין גרר אותי הצדה ואמר לי לא לקנות
את הרובה. "למה?" שאלתי. "תחשוב על העובדות", רמז אקין. "נשק
קרניים שפוגע במוות לבן ולמיליציה עדיין אין אותו? הוא אומר
שזה שייך לאחיו. האח לא צריך אותו יותר? בימים של מערכות
חסינות-ביוגן ותרכיב אריכות ימים, מה בכלל יכול היה לגרום לאח,
או אם כבר מדברים, למוכר עצמו, לוותר על נשק כזה? מוות בידי
מוות לבן או סתם שקרים". הרגשתי כל כך מטופש. כמעט חזרתי על
אותה טעות שהפרידה ביני ובין רג. אקין הציל אותי.

הוא לא מוכן לבוא אתי עד קובלט. הוא אומר שהוא מעדיף פשוט
להתמסר לידי המוות הלבן ולא להסתכן 'במקום ההוא'. הוא יראה לי
את הדרך אל ההרים אבל אני אטפס לבד. חבל. אקין שנון ויש לו
הוכחות לכך ששרד קרב קרוב עם מוות לבן, כך שהוא גם מיומן. לא
הייתה מזיקה לי העזרה שלו. למרבה הצער, הוא לא מוכן להכנס
לקובלט. הוא חושב שמשהו נורא אורב שם, נורא עוד יותר ממוות
לבן. מה לעזאזל יכול להיות נורא יותר ממוות לבן? אני חייב לומר
שנראה שהוא לא באמת פוחד מהמוות הלבן. אני חושב שזה מפני שהוא
הוכיח לעצמו שהוא יכול להתגבר על אחד מהם ולכן הוא יודע שהוא
יכול לעשות את זה שוב. נראה ששום דבר לא ממש מפחיד אותו, פרט
לקובלט. קובלט זה כל העניין.

יום 4, מצולות-יגון
מחר היום הגדול. פגשתי כמה טייסים ביומיים האחרונים, וניסיתי
לשכנע אותם להטיס אותנו לעבר קובלט. לא משנה כמה אשראים הצעתי,
אף אחד לא מעז לקחת את הסיכון ולטוס קרוב ל'איזור-האסור-לטיסה'
ההוא. החלטתי להשתמש בצבי-קשקשן, כי השטח קשה מדי לכל סוג של
רכב קרקע. הופתעתי לרעה לגלות שבהמת הרכיבה שמקורה בפרנק
סינטרה VII לא מצויה בשום מקום על כוכב הלכת הזה. נראה שהמוות
הלבן נמשכים אל הצבי-המקשקש כפי שאיי המעמקים נמשכים לניצולי
ספינות טבועות. 'בטח קולות הקשקוש הרירי שהם משמיעים', חשבתי
בקדרות. אצטרך להתפשר על סוס. הוא יאט אותי ואני אצטרך לוותר
על חלק מהציוד שלי בגלל זה. סוסים. בעע. האנושות באמת חשבה את
היצורים החלשלושים האלה לבהמות רכיבה אמיתיות? אצטרך לגלות
מתישהו בעתיד. כנראה שזה יותר מיתוס מאמת אבל זה לא משנה
עכשיו. עכשיו אני צריך לישון. מחר היום הגדול. אני לא מרגיש כל
כך מדוכא כשאני חושב על זה. קובלט ממתין לחיפוש שלי. אני מקווה
שאני אזכה לראות מוות לבן בדרך. מרחוק, כמובן, וממקום מסתור.
אין לי שום כוונות להילחם במפלצות האלה. אבל בכל זאת, הם
אמורים להיות יצורים מקסימים, חזיון לדורות. למדתי מילה חדשה
היום - זרימה. פירושה מפגש עם מוות לבן. אין לי מושג מה הקשר
בין מוות לבן ומים זורמים אבל... למי אכפת. גם זה בטח קשור
לקובלט. קובלט זה כל העניין.
אלוהים, נראה שזה הופך למוטו שלי. לא משנה מה המוטו שלי. לא
יזיק לי אם יהיה לי אחד, במיוחד במסע הזה. אחרי הכל, המסע הזה
עוסק בקובלט. קובלט זה כל העניין.

יום 8, מישורי צליעה
אלוהים, השמות כאן כל כך מתאימים. בחיים לא הייתי קורא למקום
הזה מישור בלי להוסיף את עניין הצליעה ההוא. יש פה איזה מין
דשא, אבל יש גם סלעים קטנים ובורות קטנים מוזרים שיכולים לעצור
כל רכב קרקעי. הם מגבילים גם את הסוסים. הקשקשנים היו יכולים
ללכת כאן בקלות. הרגליים הרחבות והנוקשות שלהם היו מתעלמות
מאבנים ומבורות כאילו הם לא קיימים. לעזאזל, אני מרגיש שאנחנו
זזים כל כך לאט. אקין אומר שאנחנו מתקדמים בסדר. לא ראיתי אף
יצור חי ביום החולף. מחר ניכנס לשוטה. שוב שם מתאים: רק שוטה
מוחלט נכנס לארץ המוות הלבן מרצונו החופשי. שוטה מוחלט או
מישהו שרוצה לפתור את תעלומת קובלט. שמעתי שהשוטה עצמו הוא
טבעת מישורת שמקיפה את טבעת ההרים של קובלט. אי אפשר למצוא
מוות לבן בשום מקום אחר, לא בארגמן ולא ביקום הידוע בכלל. מה
הקשר בין המוות הלבן וקובלט? שוב, הכל חוזר לאותו מקום. קובלט
זה כל העניין.

יום 10, השוטה
זרימה היום.
מרחוק ראיתי אותם בפעם הראשונה. אוגלאר, החוקר הראשון שחקר את
השמועות על רוחות רפאים מסתוריות בסביבות מצולות-יגון, חזר
ממסעו השני במצב של כמעט מוות. עורו נרקב ברוב חלקי הגוף,
וגופו כבר החל להירקב מבפנים. יסוריו הטריפו את דעתו והוא חזר
שוב ושוב, "מוות לבן, מוות לבן". מינו של שם העצם מוות לבן לא
ברור במיוחד, גם לא המספר. לא בלי סיבה. יש תחושה לא טבעית
כשאתה מסתכל ביצור. קשה לתאר את המוות הלבן. נראה שהוא לא
לגמרי חומרי. לרגע הוא נראה כיצור דו-רגלי, עם גוף דמוי דוב,
ראש חרוטי עם שני מקורים ושתי גפיים היוצאות מפלג גופו העליון,
אבל אז הוא... משתנה... ונראה רב-רגלי, עם שש גפיים ושלושה
מקורים. לזמן מה, אתה עשוי לחשוב שהמוות הלבן דומה יותר לשניים
או שלושה יצורים בערימה גדולה אחת. מכאן הבעייה בהחלטה אם זה
מוות לבן או מוותים לבנים. המקורים שלהם, כך שמעתי, נושאים את
רפש-הריקבון ההוא. אם הם נושכים אותך, אין שום דבר שאתה יכול
לעשות, פרט לקיצור יסוריך בעזרתו האדיבה של רובה פאזה. הגפיים
נושאות שלוש עד תשע אצבעות שמכילות כמות קטנה יותר
מרפש-הריקבון, מה שיוצר את הכתמים האפורים. המוות הלבן נראה
ערפילי-משהו וצבעו אפור בהיר. מכאן השם מוות לבן. הבנתי גם את
עניין ה'זרימה', אבל זה לא קשור למים. המוות הלבן לא הולך או
רץ או עף או זוחל. לא נראה שהם משתמשים ברגליים שלהם כלל.
במקום זאת, הם... זורמים... ממקום למקום. זה נראה כאילו
היצור... מביא את המקום אל עצמו בעודו עומד דומם. תחושה מאוד
לא חומרית, כמעט הזויה. מכאן המילה: זרימה. הלוואי שרג הייתה
יכולה לראות את הזרימה הזאת. המראה המכשף היה מוצא חן בעיניה.
אני כל כך מתגעגע אליה. לא חסר הרבה עד שאני אוכל להכריז על
עצמי ראוי לאהבתה ולהעיר אותה. רק אחד עשר ימים עד קובלט.
קובלט זה כל העניין. אנחנו מסתתרים במערה קטנה הלילה. המשמרת
שלי כמעט נגמרה. אני אעיר את אקין בקרוב ואלך לישון. אני
אחלום, קרוב לוודאי שעל קובלט. כרגיל, קובלט זה כל העניין.

יום 12, עמוק בתוך השוטה.
זעקו 'חמס' ושחררו את כלבי המלחמה! זה שייקספיר. אני במצב רוח
לשייקספיר. סוס! ממלכתי תמורת סוס! ברגל, זה יקח חמישה-עשר
ימים במקום תשעה! הא, אם אני אתפוס את הממזר ההוא אני... חוש
בזעם חרבי, נבל! אלוהים, אני שייקספירי היום! הלוואי שהייתי
מצליח לפגוע בממזר ההוא! הייתי גורם לו להתפלל שיירקב כמו
שממלכת דנמרק נרקבה! נו, טוב, סה לה וי. מה שצריך להיות, צריך
להיות. ססמאות מטופשות! לא היה מזיק לי איזה ספל סלומונז כרגע.
או שניים. בירה! בירתי תמורת סוס וסוסי תמורת בירה. אני צריך
להשתכר. ולמה זה קורה? למה זה צריך להיות? כי אכזבתי את רג,
ביישתי את עצמי והעזתי לצאת לחיפוש הזה. רג היא כל העניין.

וקובלט, כמובן.

יום 13, עמוק בתוך השוטה
כשאני קורא את הרישום של אתמול, אני קולט שלא תיארתי מה קרה.
הייתי מעוצבן מכדי לכתוב מה קרה. במקום זה נזכרתי בכמה
מהציטטות הטובות ביותר של שייקספיר. אני מתערב שכמעט אף אחד לא
מכיר בכלל את שייקספיר בימינו. לעזאזל, את רוב בני האדם לא
מעניין בכלל לדעת על ארץ יותר מאשר את העובדה שהיא מקורנו. רק
מעטים מחפשים להם ידע כמוני. בכל אופן... רכבנו על הסוסים
במורד מדרון כשהייתה לנו זרימה. המוות הלבן בקושי דמה ליצור
שראיתי בזרימה הראשונה. הוא היה גדול יותר, קודם כל. חוץ מזה,
הצורות המשתנות שלו היו בנויות אחרת מהראשון ההוא. כשהוא זרם
לעברנו, שמתי לב שהוא לא שינה צורה. הוא פשוט נראה שונה. לא חל
שום שינוי אבל הוא נראה שונה. אני חייב לומר שכשראיתי את
הראשון ההוא עובר מדרום לנו חשבתי שהוא מקסים. כשהאחד הזה זרם
אלינו, זה לא היה מקסים יותר. זה היה מחריד. אקין הצליח לשלוף
את רובה הקליעים שהבאנו. הוא רוקן מחסנית על המוות הלבן בלי
שום השפעה. המוות הלבן תפס את הסוס שלי, העיף אותי באוויר ואז
זרם אל הסוס השלישי ונשך אותו. אז הוא ברח מהמטח השני של אקין.
הייתי אומר שהוא פשוט שיחר לטרף. גאלנו את הסוס השלישי מיסוריו
בלהב הסכין והעמסנו את כל האספקה על הסוס של אקין. הלכנו ברגל
מאז. אין פלא שאני מעוצבן. ונשארו לנו רק חמש מחסניות לרובה
הקליעים. הבעייה עם המוות הלבן היא שאתה לא יודע לאן לכוון.
אין לנו מושג לגבי האנטומיה שלהם. כשהם מתים הם מיד...
נמסים... לחתיכה נרקבת אחת של רפש-ריקבון. מוזר מאוד. התחושה
הלא חומרית רק מתגברת מטווח קצר. הם נראים כמו הולו מציאותי
מאוד. כמובן, מעולם לא ראיתי הולו הורג סוס חומרי ביותר. אם
כבר מדברים, עשר דקות אחרי שהרגנו את סוס האספקה, הוא כבר
נרקב, בקצב מהיר מאוד. אקין הציע שנחזור אבל אני סירבתי. "אני
מעדיף ללכת ברגל", אמרתי לו, "מאשר לחזור עכשיו". אמרתי לו
שהוא יכול ללכת, והוספתי שהוא יכול גם לקחת את הסוס, רק כדי
להיות הוגן. הוא הניד בראשו ואמר שהוא מעדיף ללכת ברגל מאשר
להשאיר אותי מאחור. כמה משעשע. אני מרגיש את קובלט. המסתורין
זועקים בעצמותיי, מתחננים לפתרון. אני חייב לפתור את התעלומה.
התעלומה של קובלט היא כל העניין.

יום 15, מכתש קאטר
מזל שאין לי ממלכה. אם הייתה לי, הייתי צריך למסור אותה ברגע
זה. ולא תמורת סוס! חמור! חמור! ממלכתי תמורת חמור! טוב, לא
בדיוק חמור, יותר חמור בנוסח ארגמן. הוא דומה לחמור מבחינה
פיזית, אבל דומה שלמרות המוות הלבן הוא מסוגל לחיות בשלום
בשוטה ו... טוב... זה שהוא מאוד צייתן. פגשנו עדר של חמורים
כאלה בכניסה למכתש קאטר. הם נראים די נבונים, וההליכה הרגועה
שלהם הופכת אותם מושלמים לרכיבה ללא אוכף. והם לא מראים שום
סימן לטינה כשעולים עליהם. מקסים. בנוגע למכתש קאטר, אני מגלה
כעת מידע מסווג. כולם יודעים שאה"א, ארגון ההתיישבות האנושית,
שיגר ספינה מלאה בראשי חץ עם מפצצי יחודיות לעבר כוכב הלכת
האוקיינוסי ארגמן. המפצצים, "מחוללי חור שחור" כפי שהם נקראים
בפי העמך, היו אמורים לאייד חלקים מסוימים משטח האוקיינוס,
ולגרום לנסיגה בקווי החוף. אבל, כך טוען הסיפור הרשמי, גילויה
של תעלומת קובלט הפחידה את אה"א כל כך עד שהם החליטו לבטל את
מאמצי ההתיישבות, פרט לספינות ההתיישבות שמיכליהן התרוקנו ולא
היה להן דלק לקפיצת על-חלל נוספת. לוקח לא פחות משנה לתדלק את
הספינות האלה באמצעות כוח סולארי, ולכן אה"א הודיע להם שהם
יכולים לנחות אם הם לא רוצים לחכות שנה ולחזור. כל שמונה
ספינות ההתיישבות נחתו. אבל, לפי הסיפור הרשמי, ספינת הקרב ב'
ספירס נקראה לחזור. משהו השתבש בשינוי הניווט וסח"א ב' ספירס
נעלמה. אקין סיפר לי את הסיפור האמיתי, כפי שמעטים בארגמן
יודעים אותו. סח"א ב' ספירס מעולם לא נקראה לחזור. היא קיבלה
שינוי בתוכנית המשימה. במקום פשוט לשגר את ראשי הנפץ שלה
ולחזור לבסיס, ב' ספירס הייתה אמורה לבצע יעף צילום מעל קובלט,
כששניים מראשי החץ חמושים. אם משהו ישתבש, ספירס קיבלה פקודה
להפיל את ראשי החץ, או, בהעדר דרך אחרת, להמשיך במסלול התאבדות
אל קובלט, וליצור פיצוץ-פגיעה של ראשי החץ. סח"א ב' ספירס יצרה
קשר חמש דקות לפני שהגיעה לקובלט. היא אישרה את הפקודה וציינה
שהמפצצים 'חמים'. הדבר האחרון שנשמע מסח"א ב' ספירס היה,
'אנחנו נופלים. הצלחנו להפיל ראש חץ אחד. הצילו אותנו!'. אף
אחד לא באמת הופתע מכך שראש החץ היה נפל, ורק יצר מכתש גדול
בפגיעה. משלחת הצלה יצאה בנתיב קרקעי. הם חזרו עם תמונות
מהמכתש ועם שרידי ראש החץ. איכשהו הם לא יצרו כל מגע עם המוות
הלבן - אקין חושב שהמוות הלבן עדיין ניסו לגלות מי ומה פלש אל
הכוכב שלהם. בשרידי המפצץ התגלתה הפתעה קלה. ראש החץ היה דרוך
ופעיל כשפגע באדמה אבל למרות זאת לא התפרץ. מעולם לא נשמע דבר
מסח"א ב' ספירס או מצוותה. משלחת ההצלה הביאה את פיסות הידע
הראשונות על קובלט עצמו. לאחר שהתקרבו מספיק, הם העריכו כי
מקור הבעייה היא ברכס. הם בזבזו שישה הולווידים ושעות בנסיון
להשתמש בטלסקופ כדי להשיג מידע נוסף, אבל אף ציוד אלקטרוני לא
פעל. הטלסקופ, פריט היי-טק חדשני, הצליח להראות להם מה מעבר
לטבעת ההרים, אבל פשוט השחיר כשכוון לרכס שיתגלה לאחר כמה
חודשים כטבעת מלאה. צפיתי במכתש קאטר, שנקרא על שמו של מנהל
המבצעים הצבאיים של אה"א, פלוני מרשל-עליון קאטר. "הנה
הלבנסראום שלכם", חשבתי ללא הומור. אז ניסיתי לבחון את הטבעת
אבל אובך הוריד את הראות עד למראה קלוש של ההרים. שאלתי את
אקין למה יקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע לשם - שמונה ימים נראים
יותר מדי למרחק כזה. הוא אמר לי שאנחנו מתקרבים לקניון שיאלץ
אותנו לעשות עיקוף. באסה. אקין טען שאני סתם ממהר אל המוות
שלי, אבל אני לא ממש מרגיש אובדני. אמרתי לו שאני מתכוון להיות
הראשון שיחזור, וככל שנגיע לשם יותר מהר, כך נתחיל מהר יותר
במסענו חזרה. הוא רק צחק במרירות. אני מניח שהוא כבר שמע את זה
בעבר. אבל לא. אני אחזור כי רג תלויה בזה. אם לא אחזור היא
לעולם לא תתעורר מהקפאתה. היא תישאר כאן עד שהקריו-מקפיא
יתקלקל או עד שהוא ינטה ממסלולו וישרף באטמוספרה של קוקה קולה
IV. אלוהים, הלוואי שהיה לי האומץ ללכת ולהעיר אותה עכשיו. אבל
לא. קובלט קורא לי. יש עדיין תעלומה לפתור. פתאום אני מרגיש
שכל חיי, רג, הטבעת המאונידית, הכל, כולם מרוכזים במקום הזה.
קובלט זה כל העניין.
הערה - אני חייב להפסיק לסגור את הרישומים במשפט הזה.

יום 17, שולי הקניון הלהבות
זרימה היום.
מרחוק צפינו בשני מוות לבן מתמזגים לאחד. היה מוזר לראות אותם,
ממהרים זה אל זה בתחתית הקניון. היה הבזק מסנוור כשהם פגעו זה
בזה. חשבנו שהם נלחמים אבל אז היה שם רק מוות לבן אחד, בגודל
כפול מכפי שהם היו. אני יודע שהם לא לגמרי חומריים. אני חושב
שהם מסוגלים להתמזג. מכך נובע ההסבר לצורות המשתנות. זה עדיין
משאיר את עניין חוסר החומריות מכוסה בערפל. מה הם המוות הלבן?
למה שאל מושלם יברא יקום שבו יש יצורים כאלה? טוב, אם כבר
להתעסק בפילוסופיה, למה שאל מושלם יברא יקום בכלל? הלוואי
שיכולתי לסרוק אחד מהם בסורק הרפואי שהבאנו, אבל היחיד שבאנו
במגע קרוב איתו העיף אותי באוויר. לא בדיוק תנוחה הולמת
לסריקה. השמות ממשיכים להתאים למקומות. הקרקעית של קניון
הלהבות עשויה מאיזשהו סלע אדום מבהיק. מלמעלה זה נותן אשליה של
אש. מקום מוזר בכוכב לכת מוזר.  מוזרות זה כל העניין.

יום 12, השוטה העליון
זרימה היום. מה חדש?
מאז קניון הלהבות, אנחנו רואים ארבע עד עשר זרימות ליום.
החדשות הטובות הן שגם כשהם רואים אותנו, הם לא מתקרבים. אני
חושב שהחמורים מפחידים אותם או משהו. אולי החמורים קדושים להם.
אלוהים יודע. עוד יומיים עד קובלט. יש לי הרהורי חרטה
מטומטמים. אם אני אמות, רג תישאר קפואה כמו אבן במשך מאות שנים
עד שגם היא תמות. אני לא יכול לעשות לה את זה. אני אשאיר פתק
לאחות האחראית. אם אני לא חוזר, אקין יביא לה את זה. החמורים
ישמרו עליו. סיפרתי לו היום על רג, כולל עניין הטבעת
המאונידית. הוא הבטיח להחזיר אתו את הפתק אם אני לא יוצא
בשלום. אני סומך עליו. בשבילו, הכסף הוא לא כל העניין, אני
חושב. כל כך קרוב לקובלט, אפשר לראות דבר מדהים. כל ההרים זהים
בדיוק. בדיוק. ההרים האלה הם תמונות ראי אחד של השני. אקין
אומר שהוא מעולם לא התקרב עד כדי כך לקובלט. הוא בדרך כלל מחכה
בכניסה לשוטה העליון. עוד שם מתאים, אה? הוא יעזוב אותי מחר.
חבל. אני מחבב אותו. הוא בחור טוב. הכסף הוא לא כל העניין. אני
אכתוב את הפתק עכשיו. אהבה ושגיאות, זה כל העניין.

מריאן היקרה.
זה בנוגע לרגינה. נושא הפתק הזה מביא אתו גם את בשורת מותי.
מעולם לא דיברנו, אם כי רג סיפרה לי עלייך הרבה. מכיוון שאני
יודע שהיא סמכה עלייך, אני משאיר לך את ההחלטה מה לעשות הלאה.
ברור שסתם להמשיך את הקפאת הקריו שלה זה לא אפשרות כשהסיבה
להקפאה איננה. אני לא יודע כמה היא סיפרה לך על התקרית ההיא עם
הטבעת המאונידית ואני חושב שמגיע לך לדעת הכל לפני שתחליטי.
מצאתי את הטבעת בשווקים של סי-די-רום, בירת כוכב הלכת המדברי
גייטס. האיש שהציע את הטבעת אמר שהיא מכילה אבן מאונידית
אמיתית. אני לא צריך לספר לך איך שאבנים מאונידיות נותנות
לעונד אותן הילה בהירה. קניתי אותה לרג, כטבעת אירוסין. חזרתי
הביתה וביקשתי ממנה להתאחד אתי. היא הסכימה ואני ענדתי את
הטבעת המאונידית על אצבעה - כמה מיושן, אה? היא הגישה אותה אל
פיה ונישקה אותה. סתם הפגנת הערכה ואהבה. היא התמסטלה מיד.
הטבעת ההיא הייתה זיוף, והאבן המאונידית המפוברקת הכילה אבקה
גבישית מסוימת בתוכה. היא סיממה את רג מיד. אבל יותר גרועים
מההתמסטלות היו תסמיני מנת-היתר. אני יודע שטיפלת בה כשהיא
נאבקה לאט להתאושש. הטמטום שלי הרעיל אותה. לא יכולתי להסתכל
לה בעיניים. היא שמה לב לזה. היא אמרה לי ללכת ולמצוא שוב את
הכבוד העצמי שלי ואז לחזור אליה. כבוד עצמי בתחת שלי. לא
יכולתי אפילו להסתכל בעצמי בראי. ואז היא שלחה לי את ההודעה על
הקפאת הקריו. אני עדיין זוכר אותה בבירור, כל צליל של קולה, כל
קמט על פניה. "אני מחכה שתחזור", היא אמרה, "בהקפאת קריו מעל
קוקה קולה IV. אני לא יכולה לחיות בלעדיך. כשסוף סוף תבין שזאת
לא אשמתך, תחזור אלי. אף אחד אחר לא מורשה להעיר אותי. אני
אוהבת אותך". אה, מריאן, אין לך מושג איך שאני, האיש שמיפה את
המנהרות בסטריאו היי-פיי III, איבדתי את הגאווה שלי. הייתי
חייב למצוא שוב את הגבריות שלי. ככה הגעתי הנה. בידיים שלך
להחליט אם רג תחיה או תמות. תבחרי בחיי-
לא, תבחרי במוות. היא לא יכולה לחיות בל-
אני לא יודע מה הבחירה הנכונה. תבחרי בחוכמה.
תודה.
'הוורד הבודד' של רג.

מתמרח. דביק. קלישאי. רחמים עצמיים. איכס. לפעמים אני חושב
שרג... לא... שהיקום עצמו היה מסתדר טוב יותר בלעדי. אני כזה
מטומטם לפעמים.

חצי שעה מאוחר יותר, קורא את הרישום האחרון. מי שמדבר על
רחמים עצמיים.

יום 24, קובלט!
אני יודע! אני יודע מה הם המוות הלבן! ביליתי יום שלם בבריחה
ממרדף של חבורה שלמה של הנשמות האומללות האלה אבל זה היה שווה
את זה. בחיי, איבדתי קשר עם הרישום הקודם. חרא. טוב, מהתחלה.
ניסיתי הכל כדי לשכנע את אקין להמשיך אתי אבל זה לא עבד. הוא
מתכוון לחכות שבועיים, הכי הרבה שהאספקה שלנו תאפשר ואז, אם
אני לא אחזור, הוא יחזור למצולות-יגון וימסור את הפתק שלי.
הלוואי שהוא היה בא אתי. זה היה חזיון לדורות, מה שראיתי
אתמול. ממש בתחתית ההרים היה מבנה מסוג מוכר. זה היה מתומן,
בקוטר של אולי שני מטרים, עשוי מחומר דמוי אבן. ראיתי אחד
מהמבנים הנדירים האלה במנהרות של סטריאו היי-פיי III במהלך מסע
המיפוי. יש שבעה מהמתומנים האלה ביקום המוכר והתפקוד שלהם לא
ידוע. מדענים ניסו לחשוף את סודותיהם באמצעות אנדרואידי מחקר.
כל שלושת האנדרואידים הביאו את אותן תוצאות. הם נכנסו אל סופת
הברקים הערפילית שמשתוללת במרכז המתומנים ונדחו לאחור. כל
שלושת האנדרואידים איבדו את מסדי הנתונים שלהם, וכל מה שרשמו
היה רעש חשמלי חסר פשר. מעולם לא ניסו לשלוח שום דבר אחר אל
תוך הסופות הבלתי-נגמרות האלה. אוי, איזו טעות. כשהתקרבתי אל
המתומן, איבדתי אחד משני החמורים. החמור שנשא את האספקה שלי
השתגע פתאום וזינק אל תוך המתומן. רציתי לעצור אותו לפני
שיתאבד בצורה כזאת אבל הייתי חייב להחזיר לעצמי את השליטה על
החמור שנשא אותי - הוא גם השתגע. הספקתי להרגיע אותו בדיוק
בזמן כדי להסתכל ולראות את החמור האחר יוצר מגע עם המתומן.
החמור עבר שינוי צורה. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט נדחה לאחור, אבל
אז שמתי לב שהוא קיבל מין אי-חומריות דמוית הולו. הוא הסתכל בי
ואז... התמוסס כמו המוות הלבן, משנה צורה. מצאתי את עצמי בוהה
בהולו של עצמי. ההולו שלי פתח את פיו אבל לא נשמע שום קול. אז,
ההולו זרם אלי. הוא נמוג אל תוך התרמיל שלי ואז חזר. הוא שינה
שוב צורה והפך ליומן שלי, זה שאני כותב בו כרגע. "אתה רוצה
שאני אקרא?" שאלתי. ה... יצור... שינה שוב צורה. הוא היה עכשיו
שתי מילים, בכתב היד שלי, אבל גדולות יותר, "משוחרר. תודה".
"אני שחררתי אותך?" שאלתי. המילים השתנו שוב, "לרמת הקיום
הגבוהה ביותר". "הרמה הגבוהה ביותר?" שאלתי, מבולבל. "התעלות",
השיב היצור, "ישות של אנרגיה טהורה. יודע-כל, רואה-כל. מאוחד
עם היקום". "אתה כמו המוות הלבן?" שאלתי, מנסה לגלות את סודם
של היצורים הנוראים. "לא", המילים זרחו פתאום ויכולתי להישבע
שאני מרגיש את החמלה הספוגה בהן, "הם נפלו באמצע". "נפלו
באמצע?" ניסיתי להבין. הולו זעיר של חמור ושל המתומן הופיע
לנגד עיניי. אז, ממש ביניהם ניצב מוות לבן. "נפלו באמצע",
חזרתי, "הם ניסו להתעלות ונכשלו?". "לא כולם מצליחים", הסכימה
אותה ישות של אנרגיה טהורה, "הם מתוסכלים בגלל הכשלון, נואשים,
כואבים. הם שונאים בגלל זה. תלך עכשיו". "ללכת?" שאלתי,
"למה?". הישות שינתה שוב צורה וחץ הצביע אל מאחורי. הסתובבתי
ולמרבה זוועתי ראיתי עשרות מוות לבן מסתערים לעברי. "תסכול!
כשלון! כאב!" המילים בהקו בדחיפות. "לך!". עליתי שוב על החמור
שלי ודרבנתי אותו לרוץ, והוא רץ. המוות הלבן רדפו אחרי זמן מה
אבל ויתרו על המרדף כשראו שהזרימה שלהם לא מהירה מספיק כדי
לתפוס את החמור שרץ לו במהירות מדהימה כאילו לקח איזה ספיד
עצבני ביותר. אבל המשכתי לברוח, כי ראיתי המונים מהם זורמים,
לא לעברי כי אם לעבר המתומן. עצרתי רק באמצע הלילה ונרדמתי.
ישנתי עד צהרי היום הזה. אז חישבתי איפה אני ותכננתי נתיב.
ברגע זה, קובלט נראה בסך הכל כטבעת של הרים זהים אבל אני חושב
שיש משהו בתוכם, באמצע. המפתח לחידת קובלט נח שם. נראה שיש
שביל שמפריד כל זוג הרים. אני אלך בשביל הקרוב מחר.
הלוואי שהיה לי זמן לשאול את העילוי הזה על קובלט אבל...
לעזאזל המוות הלבן. עכשיו קובלט ואני זה כל העניין.

יום 25, בעלייה
השביל עשוי מאבן קשה כלשהי. אין בו אפילו חור אחד, או טביעת
רגל. קובלט. החידה עומדת להתגלות. אני מודה לעצמי עכשיו על
הרעיון החכם של עט ונייר. האלקטרו-יומן שלי מת וכך גם כל מכשיר
חשמלי אחר שהבאתי. מקווה שלא אצטרך את הסורק הרפואי בעתיד
הקרוב. אני מוכן להתערב על עשרה אשראים שאם ארד, כולם יתחילו
לפעול שוב. אבל לא עכשיו. מכשירים מכניים כן עובדים. נראה שהעט
עובד בסדר (יחסית לכזאת ענתיקה) וכך גם המצית שהבאתי. הלוואי
שהיה לי רובה הקליעים ההוא כדי לנסות אותו. הייתי מתערב על עוד
עשרה אשראים שהוא יעבוד. ואני גם עשוי להזדקק לו. באסה. מהמקום
שבו עצרתי כשהשמש שקעה, יכולתי לראות את המקום שבו השביל חודר
אל תוך הטבעת. אני אמור להגיע לשם מחר. הניתוח ימשיך מחר.
קובלט זה כל העניין.

יום 26, פסגת העולם (או משהו דומה)
אלוהים אדירים. הגעתי לראש השביל עם השקיעה. זאת כניסה קצרה,
באורך של בערך קילומטר. זה קוטר קטן בשביל הר. ואני אפילו לא
קרוב לפסגות. אפרופו הפסגות. הן לא משוננות אלא קטומות וחלקות
- לפחות כך זה נראה מכאן. הגעתי אל אמצע השביל לפני שעצרתי
והקמתי את האוהל שלי. מאמצע השביל, נראה כאילו שני קצות השביל
מסתיימים בתהום. זו אשליה אופטית מעניינת מאוד. בינתיים, הגעתי
למסקנה שמה שנמצא בקצהו השני של השביל הוא המפתח לחידה. לא
הותקפתי על ידי שום דבר ובהשוואה של שני הרישומים האחרונים
והרישום הזה לרישומים הישנים יותר הגעתי למסקנה שאני עדיין
אני. אח! רק המחשבה על להשתגע בלי לדעת את זה עושה לי צמרמורת.
מחר היום הגדול, אני חושב. מחר זה כל העניין.

יום 27, ירידה
בוקר
נוף מעניין מפסגת העולם. נראה שהשביל יורד ומתלכד עם כל שאר
השבילים בעמק למטה. קשה להבחין מה בדיוק נמצא בעמק הזה, לפחות
מכאן. אני רואה את מה שנראה כמו מבנה מתכתי גדול מתכנון מוזר.
המסתורין מתחילים להיחשף. קובלט, אתה כל העניין. אני מגיע!

אחר הצהריים - הייתי חייב לעצור ולכתוב שוב. איזו אכזבה!
מבנה המתכת הוא לא מבנה בכלל. אחרי שירדתי מספיק קרוב, אני
יכול כבר לזהות מה זה. זאת הסיבה לכך שאני מוסיף רישום שני
לפני הערב. חפץ המתכת הוא צירוף של מה שנראה כמו גופה של ספינת
קרב בינונית על ספינת התיישבות. מצאתי את סח"א ב' ספירס ואת
סח"א ריג'נט. אני לא קרוב מספיק כדי לקבוע באמת אבל שתי
הספינות נראות ללא פגע. כרגע אין שום סימן לחברי הצוות של
הספינות. אני מוכן להתערב על מאה אשראים ששני הסוקרים
האטמוספריים קבורים מתחת לריג'נט. המסתורין גדלים שוב. לגודל
גדול מהגודל המקורי שלהם, הייתי אומר. מה סודו של קובלט?

יום 28, עמק קובלט.
לקח לי עד הצהריים לסיים את הירידה. עכשיו, כשאני עומד ממש ליד
הפסל הסביבתי המוזר הזה, אני בטוח ששום נזק לא נגרם לריג'נט או
לספירס. נראה כאילו הספירס נחתה בעדינות על הריג'נט. נכנסתי
לריג'נט דרך מנעל אוויר מכני תקין לחלוטין. אני לא יכול להגיד
שממש הופתעתי מהפנים. מבחוץ, נראה שלא נגרם לריג'נט נזק מבני.
מבפנים, היא נראית כאילו כולם עזבו אותה בחיפזון. היו שלוש
גופות בחדר המתים, אבל רשומות המקפיאים מגדירות אותם כמקרה
התאבדות אחד, תאונה אחת (הראש שלו נמחץ על ידי מסך ויד שהחליק.
איכס) ועוד אחד שלקח מנת יתר של מרגוע-כוכבים. הבחור ההוא באמת
הרגיע את האטסרופוביה שלו לנצח. חוץ מהם אין בכלל גופות. גם לא
סימני דם או סימנים ללחימה. אני מתערב שהספירס אותו דבר, חוץ
אולי מכמה ראשי חץ פגומים של מפצצים. טוב. כנראה שהם לא יהיו
פגועים אם ספירס תצליח לצאת מכאן אי פעם. מכיוון שהתעייפתי,
אני מתכוון לבלות את הלילה בצלו של הפסל המוזר הזה. חשבתי
לנסות למצוא מחסה בתוך הריג'נט אבל הספינה עושה לי צמרמורת.
ריג'נט שייכת לרוחות. החיים לא רצויים בה יותר. לפחות זה מה
שאני מרגיש. מטורף, אה? האנושות ידועה בדמיון המפותח מדי שלה.
אז בסדר. מצאתי פינה קטנה והקמתי בה את האוהל שלי. בניתי אזעקה
משני פעמונים וחוט דיג שקוף. אם מישהו ינסה להיכנס לפינה הזאת,
סביר שהוא יגע בחוט. תמיד שנאתי להתעורר עם צלצולים באוזניים.
הלוואי שהלילה הזה יעבור בשלום. המסתורין, אם כי עליהם עדיין
להחשף, כבר קרובים. קובלט.

יום 29, אסיר (??)
אני לא בטוח לגבי המעמד שלי כרגע. התעוררתי עם צלצולים
באוזניים. בהתחלה, חשבתי שמוות לבן תפס אותי או משהו אבל,
למרבה ההפתעה, זה היה בן אדם, זכר בן עשרים ומשהו. הוא הורה לי
לבוא אתו. הייתי מתנגד להוראה הזאת אלמלא הרגשתי שדיפלומטיה של
חוד הסכין לא תעזור כשארבעים החברים שלו ניצבים במרחק חמישה
מטרים. צייתי. הם לקחו אותי לכפר הזה. אני לא יודע מה המקום
הזה אבל כולו מלא אנשים. יותר מזה, הכפר בנוי ממבני אבן עם כל
הדברים החיוניים. לא תאמינו אבל יש כאן חשמל (מסכי ויד פועלים
כאן!!!!). למרבה הפלא, אפשר לראות את כל פסגות העולם מכאן, אבל
מהפסגה שהגעתי ממנה לא יכולתי לראות את הכפר. מוזר. אז, אני לא
בדיוק אסיר. אני בבית ריק והדלת נעולה אבל קיבלתי יחס הוגן
והבטיחו לי שמישהו יבוא לדבר איתי בקרוב. מה הולך פה?

יום 30, השלם.
קוראים למקום הזה השלם. לא גיליתי למה, אבל אני מניח שזה מתאים
למקום הזה לא פחות מכפי שהשוטה או מצולות-יגון מתאימים לשמות
שלהם. אני לא אסיר או משהו כזה. למעשה, הם הביאו אותי הנה כדי
שאצטרף לכפר שלהם. קיבלתי מיטה אתמול, בדיוק מיטת המתאים-לי
שאני אוהב. אני יכול לקבל כל דבר שאני רוצה (הייתי מת לגלות
מאיפה הם השיגו יין אצטקי אמיתי) ואמרו לי שאני יכול לשאול כל
דבר שאני רוצה לדעת. הכל נראה שלו כאן. מה מתרחש כאן בקובלט?
התעלומה נמשכת. אני מתכנן לא לשהות פה יותר משלושה ימים לפני
שאני חוזר. וזאת כמובן השאלה הראשונה שאני אשאל. "אני יכול
לעזוב את השלם?"

יום 32, השלם.
יומיים של חקירות ואני יותר מבולבל מתמיד. האנשים האלה הם
המתיישבים של סח"א ריג'נט, צוותה של סח"א ב' ספירס וכל אותם
הרפתקנים שניסו לחשוף את מסתרי קובלט. הייתי אומר שדי חשפתי את
רוב המסתורין. אבל לא לגמרי. קודם כל, עניין הדממת המכשירים.
קובלט הוא לא טבעת ועמק טבעיים. הוא איזור מלאכותי, שנבנה על
ידי אותה תרבות זרה ומסתורית שיצרה את המתומנים. מדומם החשמל
הוא מנגנון הגנה פשוט - כדי להגן על האיזור, קובלט מחסל
מכשירים חשמליים שמופנים בכיוונו. קובלט עצמו הוא איזור מודע
לעצמו - יש סוג כלשהו של תודעה דיגיטלית בכל דבר כאן. קוראים
לזה הישות והישות נוטה לטפל טוב באנשים. אני חושב שהיא קוראת
את מוחי כי בדיוק קיבלתי הולו-ויד של המנהרות בסטריאו היי-פיי
III. מוזר. עכשיו, בואו נעבור לחלקים המשונים. הישות לא עוצרת
אנשים בפנים. אני יודע. שאלתי אותה. מצחיק לראות ויד מוקלט
משתנה כדי לתת תשובה. לא מצאתי כתובת שאומרת "אתה חופשי לעזוב
כשתרצה" במנהרות של היי-פיי. עכשיו החלק המצמרר. אנשים כאן לא
רוצים לעזוב. הם באים ונשארים.
האם הישות אוחזת בהם במין שליטה מוחית? אני לא יודע.
הלוואי שהיה לי יותר זמן להישאר אבל אני צריך ללכת מחר. אקין
מחכה לפתרון התעלומה.

יום 33, השלם
הבוקר היו עננים קודרים בשמים. החלטתי לדחות את שובי. לא היה
בי שום רצון לעמוד פנים אל פנים מול סופות הארגמן הידועות
לשמצה בפעם הראשונה כשאני מטפס בשביל. שאלתי את הישות על העמק
היום. אמרתי לה שלא נראה הגיוני שיותר מ- 12,000 בני אדם
יכולים למצוא מרחב לעצמם בעמק הקטן הזה. בפעם הראשונה הישות
הגיבה בצליל. זה היה צחוק מסונתז שהפחיד אותי לשניה. אז, הישות
דיברה, באנגלית ברורה, הגיונית ותקנית. "בני אדם", היא אמרה,
בקול חסר מין, "מתי תלמדו שהגודל לא קובע? השלם יכול להכיל את
כל האימפריה שלכם. היוצרים שלי יצרו כאן מרחב-זמן מורחב". לא
משנה מה ה'מרחב-זמן מורחב' הזה, הוא בהחלט מספיק גדול כדי
להכיל יותר מ-12,000 בני אדם בלי לצופף אותם כלל. סיפרתי לישות
על כוונותי לעזוב. היא צחקה שוב ואמרה, "הרשה לי להגיש לך עוד
בקבוק מהאצטקי החביב עליך. לחיי הפרידה", ובקבוק של אצטקי ניצב
על השולחן ואחת משתי כוסות הקריסטל יצקה את תוכנה אל האוויר.
קולות הבליעה היו משגעים באמת. לא הייתי מאמין בזה אילולא
ראיתי את זה בעיניים שלי. אבל טוב נו, תמיד העדפתי לשתות
בחברה.
מחר אני יוצא חזרה, סופה או לא סופה.

יום 34, השלם
החלטתי להקדיש את היום הזה לפרידות מאנשים בכפר. ממילא אני
יכול ללכת מחר ועדיין להגיע בזמן. אישה אחת, קוראים לה לין,
מגלה בי עניין. חבל לאכזב אותה, היא מזכירה לי כל כך את רג.
אני אתגעגע למקום הזה. אחרי שאספר את הסיפור, אני אקח מעבורת
לקוקה קולה ואעיר את רג. ביחד נחזור הנה. המקום הזה כל כך
נחמד. מחר אני חוזר לספר לכל העולם הכל על קובלט. קובלט זה
באמת כל העניין אחרי הכל.

יום ????, השלם
אין לי מושג איזה יום היום. הזמן טס כאן. מצאתי את היומן הזה
אתמול מתחת לבלגן שעל השולחן שלי. אני לא חוזר. סוף סוף הבנתי
את סודו של קובלט, השלם או איזה שם שתבחרו לתת לו. אקין בטח
כבר חזר למצולות-יגון. איבדתי את תחושת הזמן אבל אני מוכן
להתערב שעברו יותר מארבעה חודשים. המסכן, בטח חושב שאני מת או
משהו. אילו ידע. לין מבשלת עכשיו את ארוחת הערב, כמה מוזר.
יכולנו פשוט לבקש מהישות אוכל. אבל היא אוהבת לבשל ואני חייב
להודות שהיא טבחית מצוינת. אבל לפני שהקיבה שלי תתבע ארוחת ערב
באופן שלא סובל דיחוי, אני מרגיש שאני חייב לחשוף את התעלומה.
הישות תוכננה כדי לשרת את הקבוצה האחרונה של הגזע הזר שיצר
אותה. הקבוצה ההיא, אלה שבנו את המתומנים, לא יכלה להתעלות
דרכם. הם הזדהמו או משהו כזה בתהליך הבנייה שלהם. הישות הייתה
אמורה לטפל בהם, לשמח אותם. אבל הישות נכשלה במשימתה. הבנאים
לא היו מרוצים ובסופו של דבר חלק מהם ניסה להתעלות. הם נפלו
באמצע, לא בדיוק חומריים, לא בדיוק התעלות. כך נוצר המוות
הלבן. הישות חששה שחבריהם ינסו גם כן למרות הסיכון ועל כן הפכה
אותם ליצורים שקטים, מאושרים וצייתניים - אותם חמורים. מסתבר
שהחמורים לא "זוכרים" את עברם אלא אם כן הם פוגשים במשהו
שמזכיר להם אותו בצורה חדה - המתומן למשל. הישות מעריכה
שהשינוי לחמורים ניקה את הבנאים מהזיהום או מה שזה לא היה. אבל
לדברי הישות זה כמעט בלתי אפשרי לאסוף כעת את החמורים ולשנות
אותם בחזרה. הישות טוענת שהשנים שעברו החלישו את המתומנים ויש
סיכון שחלק מהחמורים לא יצליחו בהתעלות שלהם. היא לא מוכנה
להסתכן באובדן של עוד מהבנאים. מאז שהפכה את אחרון הבנאים
לחמור, עברה הישות מיליוני שנות בדידות. במהלך אותה תקופה,
הישות הבינה במה היא שגתה. כשהאנושות הגיעה והתיישבה, הישות
הצליחה להשיג את מטרתה. במקום לחזור על השגיאה שבמתן מה
שיוצריה חשבו שישמח אותם, הישות נתנה לבני האדם את מה שהם
נזקקו לו כדי להיות מאושרים. וזו כל התעלומה של קובלט. אנשים
לא רוצים לעזוב את קובלט כי לא יכול להיות להם יותר טוב מאשר
כאן. אושר אמיתי, זה כל העניין.

סוף

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן.
נכתב באנגלית ונערך לאחר התרגום לעברית בידי אהוד גת.

תודות
לורד קודם כל - FOR A JOB SO WELL DONE - על התרגום המעולה, על
ההערות שהקלו עלי את העריכה האחרונה, על ההקשבה והסבלנות ובכלל
על הכל

כמו כן: סיפור זה נכתב בהשראת הסיפורים הקצרים WRAITHWORLD
ו-THE SECOND KIND OF LONELINESS של ג'ורג' ר.ר. מרטין ובהשראת
סדרת ספרי "עולם הבאר" של ג'ק צ'וקר. תודה לשני הסופרים
המעולים האלה

לנועם מורה, ידידי הטוב ועמיתי לכתיבה על כל התמיכה והעזרה,
הביקורת וההערות והנכונות לשמש כפרקליט השטן במקרים שבהם הייתי
צריך שמישהו יחבוט בי קצת שכל.

ללאוניד שעורר את ההשראה לכתיבה הזאת בכלל בלי לדעת

לכל מי שעודד אותי לתרגם את הסיפור לעברית.

למג'יק, כלב שלי מתוק, שלימד אותי שיש דברים חשובים הרבה יותר
מאשר כסף ורכוש

לקיי.ג'יי - המחשב, האגדה, הקפריזה והקריזה. קיי.ג'יי הייתה
ההשראה שלי לאותה תודעה דיגיטלית שמשדכת בין אנשים ושותה כוסית
יין לכבוד הפרידה.