הזיכרון שלי מעורפל כבדרך- כלל, אינני מתיימרת לזכור הכל.
עברתי הרבה בחיי וזהו מתי מעט מן העבר הנפלא אשר חוויתי בחיי.
לא התכוונתי אף פעם להיות שותפה לעניין שכזה, אך רצה הגורל
והנה אני, מספרת על כך.
הכל התחיל, אם אינני טועה, במוכרת צעירה בשם אורית, בשבוע הספר
העברי בתל- אביב. היא עמדה שם, לבושה בגופיה ומכנסיים, מחייכת
לכל עבר. אני, שהכרתי אותה מאתר אינטרנט משותף בו כתבנו וקראנו
יצירות ספרותיות, ניגשתי אליה ונתתי לה נשיקה וחיבוק ענק. כך
נמשך הדבר מידי יום ביומו, כאשר אני מגיעה כעשרים דקות אחרי
הפתיחה ומשוחחת איתה מעט, מבקשת המלצות לקניה המתקרבת ומחייכת
בחזרה. בכל יום היא שאלה את אותה השאלה את העוברים והשבים, אשר
התבוננו בספרים שהוצבו בדוכנה, מחכים למכירה. "איך אתה עושה
זאת?" היא שאלה אותם, אחד לאחד וזוגות מאוהבים. כל אחד ענה
אחרת, חלק ענו "קודם את זה ואחר- כך את השני" חלק השיבו להפך.
באלה שענו לה בתשובה הניצחת "חצי- חצי, שיהיו בצורה שווה" היא
הביטה בהערצה. "אתם הגזע השולט", היא אמרה. אך היו גם בודדים
אשר ענו "מערבבים הכל ביחד". באנשים אלה היא התבוננה בתיעוב
ואמרה להם בקול לא לה "אתם! אתם חיות! אינכם שווים את האדמה
עליה אתם דורכים. איך אתם מעיזים בכלל לענות על השאלה הזאת
בתשובה כל- כך טמאה?" והם רק השפילו מבטיהם מנסים למלמל איזו
תשובת מחץ נגדית אשר לא צלחה ונמלטו עם הזנב בין הרגליים.

 

                                                       
                       

כאשר הם הסתלקו התחלנו לתכנן את הביצוע המושלם לדבר שכולם ידעו
ורצו בו אבל פחדו לעשות. לאט לאט נאספה קבוצה של אנשים סביבנו,
שהבינו היטב למה אנו מתכוונים. כל אחד העלה רעיון משלו וטען את
טיעוניו. אני רק הנהנתי בראשי, לא אמרתי כלום, היה ברור לכולם
כי הם המוח ואילו אני המבצעת. התכנון היה מושלם. לא נוצרה שום
בעיה, הכל הלך כמתוכנן. כמובן שהיו גם מתנגדים לפעולה, הם קראו
לנו 'גזענים', 'פשיסטים' ו'אנטישמים'. הם פשוט לא הבינו. את
המניעים, את העובדה שסבלנו מספיק ועכשיו לא עוד. לאחר תחקיר
מעמיק, פיזרנו את אנשינו בינות למתנגדים למשטר, בערים שונות,
במדינות שונות. מצאנו אנשים בכל מדינה אשר מאמינים כי דרכנו
היא הנכונה וכי אין פתרון אחר, אלא להשמיד את הפושעים הללו.
הפצנו כרוזים, החתמנו אנשים על עצומות וחתרנו תחת השלטון בכל
מדינה ומדינה. ברגע שהבינו כי נלכדו, ניסו הפוחזים האלה לברוח,
אך שמירתנו הייתה כל- כך חזקה עד כי לא יכלו להניד עפעף בלא
רשות מה 'אחראי לשחרור במלחמה'. סגרנו אותם בתחילה בתוך אזורים
סטריליים, שחס וחלילה לא יפיצו את דעותיהם ברבים ויפזרו את נגע
השחיתות. העברנו להם הרצאות על מהות הבעיה הפסיכולוגית הטמונה
באנשים המתנהגים כך. הושבנו אותם מול טלוויזיות מהפנטות עם
תוכניות גרועות במיוחד, ביניהן כל תוכניות ערוץ הילדים
ודיג'ימון, לבל יעשו זאת שוב. אורית השגיחה על הכל מלמעלה,
כאשר כל שלב בתכנון שהצליח העלה חיוך גדול יותר על שפתיה. היא
לא האמינה כי חלומה אכן מתגשם והיא זאת שתגרום להסתלקותה של
התופעה המזוויעה הזאת. כעבור מספר שנים, כאשר ברור היה כי כל
הטמאים הללו בידינו, הגענו לפתרון האופטימלי. הפתרון המהולל
בפי כל. הפתרון המושלם. הפתרון הסופי. הכנסנו אותם, עשרה
במספר, כל פעם, לתוך מכלית. בהתחלה הם לא הבינו מה קורה,
הדברים היחידים שראו היו מספר הברזים שמעליהם. כעבור מספר
שניות, התחילו לצאת מן הברזים זרמי 'מילקי', כאשר הקצפת
מעורבבת יחד עם השוקולד. בזה נגזר גורלם לסיים את חייהם, מחנק
עד מוות בעשיית המעשה האווילי אותו נהגו לעשות. זה היה מראה
נורא אותו שוחרי ה"חצי- חצי", לא יכלו לסבול. אכן מראה קשה
למדי. אך הם עשו זאת למען התרומה לעולם. למען לא יהיו יותר
מערבבי הקצפת עם השוקולד ב'מילקי' יותר לעולם ונוכל לישון
בשקט, מחכים ל'מילקי' של מחר.    



מוקדש לאורית גת המקסימה שאירחה אותי בדוכנה המון (!) פעמים
בשבוע הספר ושימשה לי השראה לסיפור, למאיה שפיתחה איתה את
הרעיון ושותפה מלאה לכל העניין, לתילתילון אפו ארוך שאמרה
"רגע, אולי תכתבי על זה סיפור?", שעזרה להגיע לשם (שישונה,
בעקבות תלונות הקוראים), שהכריחה אותי לפתוח דפיוצר, כדי שלא
תצטרך לחפש במגירות, שמחמיאה לי כל הזמן, למעין שהגיבה
בהתרגשות על הרעיון, לטיטי שצחקה עד עמקי נשמתה מהסיפור, ליפית
שלא אהבה את האסוסיאציה שזה עשה לה, לכל אוכלי החצי- חצי באשר
הם, לכל מי שהגיב, מגיב, או יגיב אי פעם לסיפורים שלי, לכל מי
שהביאני עד הלום (בהחלט לא ההורים שלי) ולכל מי שרוצה שהסיפור
יהיה מוקדש לו;)

אני חושבת שכיסיתי הכל...