חסכי נחסכים בתיבה נעלמת לעין ואין איש רואה.
תהומותי נפערות בין מישורי הערבה של נשמתי.
אשת טבע אנוכי.
אשת הרפתקה וריגושים.
מצפינה את כל רגשותי ויוצאת לדרך.
כי מצפון תבוא הרעה כך אומרים?
ואני נעה דרומה?
כנווטת המביטה אל כוכבי מרום לקבל עצתם לכוון הנכון.
תרמילי על גבי, העט בידי
למלא רשמים, לכתבם על הדף.
לבטא חללים סתורים
למלא ימים בטלים
לרוקן משאות הלב
להשיר מעלי הכאב.

אך צועדת ימים ושנים
שגרת מסע, נוכחת ונעלמה.
נופים מתחלפים, הרים למול ימים.
נעה...
לא נעצרת.
כותבת, כותבת, כותבת...