מאז שנסעת והשארת אותי פה, שמתי לב שהחיוך שלי הפך חמוץ.
הסתובבתי כמו הגיבור הרשע, בקומיקס חתרני, שנלחם בסמיילימן
ומביס אותו בכל החזיתות. אנשים התחילו להתרחק ממני, כי אף אחד
לא אוהב חיוכים חמוצים והרגשתי בודד מאד.
ואז חזרת.
פחדתי לחייך לקראתך, כדי שלא תיעלבי כמו האחרים. אבל אז נכנסת
הביתה וכמו אינסטינקט מותנה חייכתי אלייך. את היפלת את התיק
שלך, שקנינו בכיכר המדינה במקום לקנות אוטו, וצרחת. לא צריחה
שהשאירה מקום לספק, צריחה של סיוט שמתגשם. אולי ידעת משהו שאני
לא.
'אני לא יודע מה קרה, זה התחיל כשנסעת', מילמלתי.
יכול להיות שבסיטואציה אחרת, אבל באותו רגע זה לא נשמע לך כל
כך רומנטי. הלכת להתקלח, התקשרת לכמה חברות וכמובן שגם לאמא
שלך. שמעתי אותך מספרת להן איך עזבת אותי לכמה ימים והפכתי
למפלצת עם חיוך מפחיד. סיימת את הכל והתיישבת לידי, מול
הטלוויזיה.
'ניסית לא לחייך?', שאלת בטון איכפתי.
'ניסיתי. זה עובד, עד שאני מחייך'.
קמת להביא לעצמך משהו לשתות ואמרת: 'אני חושבת שאתה צריך
להיגמל מחיוכים לתקופה. אולי אתה מחייך יותר מדי'.
'אני מקווה שזה יעבור לבד, עכשיו כשחזרת' חייכתי אלייך. כוס
הזכוכית שהחזקת התנפצה לרסיסים, ורסיסי זכוכית עפו לכל מקום
בסלון. נס קפה חם השפריץ על השטיח והרהיטים.
'מה שזה לא יהיה, תצטרך לעשות עם זה משהו, ובקרוב'.
שבוע אחר כך חזרת מהעבודה חסרת סבלנות. 'שמע, זה לא יכול
להימשך ככה. אתה לא יוצא מהבית, וטוב שכך, אבל אנחנו לא יכולים
להמשיך לחיות ככה. אני עובדת קשה כל היום, ובערב חוזרת ל...
לזה!'. ביצעת חיקוי לחיוך שלי שמיד עורר בי גועל נוראי מעצמי.

'אני מצטער, אני לא יודע עם מי לדבר'.
'דבר עם מישהו, תעשה משהו. אני לא מסכימה שתחייך אלי יותר'.
'אולי ניסע לחופשה ביחד? אולי אם נצליח להתרחק מהכל יחזור לי
החיוך?'.
'אולי זה רעיון לא רע כל כך' חייכת. 'אני באמת צריכה לסדר
לעצמי שיזוף'.

ירדנו לסיני. את, אני, מיכל ושירלי, כדי שלא תצטרכי להיות לבד
עם החיוך שלי. נזרקנו על חוף בצבע קרם מול הים הכחול. את
השתזפת בעירום עם שירלי ומיכל ואני הסתכלתי מהצד והרגשתי איך
החיוך רק מחמיץ לי. אחרי יומיים שספגנו את החום ישר לתוך
הנמשים, כבר רציתי לחזור, אבל את אמרת שאולי עוד יומיים יחזור
לי החיוך. שאני צריך לדעת להקריב למען הזוגיות שלנו.
אז למחרת יצאתן שוב להשתזף בעירום ואני התיישבתי על השטיח
בשוחה, ונשענתי אחורה על כרית ענקית ומאובקת. ילד מקומי הניח
לי ספל קטנטן עם קפה בוץ והתחמק מהר פנימה, לפני שאספיק להגיד
שאני לא רוצה.
השמש סינוורה לי בעיניים והרגשתי איך הן נעצמות כשלפתע האור
החם נעלם ממני. פתחתי את עיניי ומולי עמדה בחורה שנראתה ממש
דומה לך, אבל היו לה עיניים טובות. היא חייכה אלי ואמרה שהחיוך
זה החלון לנשמה. אם יש משהו לא טוב בחיוך לא צריך לחפש את זה
רחוק, צריך לחפש את זה עמוק בפנים. השמש הגיחה מאחורי ראשה
וסינוורה אותי. מיצמוץ ופתאום היא נעלמה לי.
הילד המקומי חזר ושאל בעברית עילגת: 'עוד קפה אדון?'. פתאום
שמתי לב ששתיתי את הקפה. 'לא תודה', עניתי.
המחשבות על הבחורה הזאת שנראתה לי כמוך דיגדגו לי במוח. זה סוג
של התגלות? זה השפעות של החום או המדבר? למה היא התכוונה שאני
צריך לחפש בפנים?
'אדון רוצה שיקראו לו בקפה?', קולו של הילד חזר ונשמע.
'לא', חייכתי אליו. הילד חייך חזרה ופתאום קלטתי שהוא לא נבהל.

'תגיד, החיוך שלי לא מבהיל אותך?', שאלתי.
'אדון, אני לעבוד כאן כל החיים. ראיתי כבר הרבה אנשים והרבה
חיוכים. אדוני צריך להיכנס בפנים'.
'בפנים?'.
'כן אדון. שיקראו לך בקפה'.
זה כבר היה לי מוזר. כמו סרט של לינץ. קמתי והלכתי אחרי הילד
פנימה, לתוך הסוכה. הילד הוביל אותי לשולחן צדדי, ליד המטבחון
וסימן לי לשבת. הוא שם את ספל הקפה שתיתי ממנו מולי והלך בלי
להגיד כלום. אחרי כמה שניות התיישב מולי זקן עם שיער ארוך וזקן
לבן, מוכתם באפור. מצחו כהה וחרוש קמטים. עיניו חומות וגדולות
ולחייו גבוהות, משלימות פנים חזקות מאד. אצבעותיו טיילו במורד
זקנו וציפורניו הלבנות והארוכות פרמו את הקשרים שבזקן. הוא
הסתכל עלי במשך כמה שניות. השתדלתי שלא לחייך.
'אני רואה ירידה ארוכה ובסופה שער ברזל' הזקן התחיל להגיד בקול
חלש. שמתי לב שהוא אפילו לא הסתכל בספל הקפה שלי. 'אחרי השער
אני רואה שתי דלתות.' הוא שתק והעביר את ידו על זקנו הארוך.
'אתה לא מרוצה. נכון?'
'מרוצה? לא אני לא מרוצה במיוחד. אני לא מוצא את החיוך שלי'.
'אני יודע. החיוך שלך לא נמצא מאחורי הדלתות. מאחורי הדלת
מימין גרים מי שיש להם סיבה לחייך. מאחורי הדלת משמאל גרים מי
שאין להם סיבה לחייך.'
'אז איפה החיוך שלי?'
'את זה רק אתה יכול לראות אני רק מבין בקפה'. הוא חייך וסימן
לי לקום וללכת.
קמתי ויצאתי לחול. ראיתי אותך שוכבת בשמש עם החברות שלך ורציתי
להיעלם. ללכת משם. התקרבתי וחסמתי לך את השמש.
'מה קרה, מה אתה רוצה?', שאלת.
'אני נוסע לחפש את החיוך שלי', אמרתי.
'אבל בשביל זה באנו עד לכאן. תן לו זמן, הוא יבוא'.
'אני לא חושב שאני אמצא את החיוך שלי פה, אני מחפש במקום הלא
נכון'.
'למה אתה מתווכח. תקשיב לי, אני יודעת מה אתה צריך, ואל תעמוד
לי בשמש'. אז זזתי, זזתי הביתה. השארתי לך את האוטו ונסעתי
בטרמפים חזרה לאילת, ומשם באוטובוס עד לחיפה והמשכתי בקו 21
למרכז הכרמל. ירדתי מהאוטובוס והתכוננתי לעבור את הכביש כדי
להגיע הביתה, כשפתאום עברה אותי הונדה לבנה ברמזור, ובתוך
ההונדה ראיתי שוב את זאת שדומה לך. האורות ברמזור התחלפו, אבל
אני לא זזתי. חשבתי וניסיתי להבין מה כל זה אומר.
הסתכלתי שמאלה לכיוון הנסיעה של ההונדה ובלי לחשוב התחלתי לרדת
את רחוב וודג'ווד עד הסוף. לא המשכתי עם הסיבוב בסוף הרחוב,
אלא המשכתי ישר. עברתי מימין את הסורגים של ביה"ס חוגים
והמשכתי ישר עד לשער גדול. עברתי את השומר בשער ונעמדתי מול
בניין גדול. שתי דלתות, אחת מימין ואחת משמאל, וכנראה שהחיוך
שלי לא נמצא מאחורי אף אחת מהן. הבטתי הצידה, לשמאלו של הבניין
ושמתי לב לפוסטר של זאת שדומה לך. מתחת לפניה, המחייכות חיוך
ללא רבב, היה כתוב "אם החיוך שלך איבד את הדרך". מימין לפוסטר
חיכתה לי דלת זכוכית, צדדית וקטנה. על הדלת מוטבעות אותיות
בלבן: "המכון לשיקום האסתטיקה של החיוך". צעדתי פנימה.

'בוא שב. הרופא מיד יתפנה אליך', חייכה אליי אחות בחלוק לבן.
'תודה', עניתי, משתדל שלא לחייך.
'אתה יכול לחייך, זה בסדר. אני כבר ראיתי הכל', היא אמרה.
'זה בסדר', התאפקתי, נבוך מהשקיפות שבהתנהגותי. 'תגידי, הבחורה
מהפוסטר...'
'איזה פוסטר?'.
'הפוסטר שתלוי... פה... בחוץ', עניתי בחוסר ביטחון.
'למיטב ידיעתי אין פוסטר'.
'אין פוסטר? אבל פה... בחוץ'. התכוונתי לצאת חזרה ולראות, כשיד
נגעה בכתפי מאחור.
'שלום, בוא אחרי', אמר לי מי שהיה, כפי הנראה, הרופא. הוא
הוביל אותי במורד מסדרון ארוך, רצוף דלתות משני הצדדים. לבסוף
פנה ימינה באחת הדלתות ואני אחריו.
הוא התיישב מאחורי שולחן עבודה ריק ואני התיישבתי מולו. היו לו
עצמות לחיים שהזכירו לי במשהו את האיש הזקן מסיני, אבל הוא
נראה צעיר בעשרים שנה לפחות, ומטופח בהרבה.
'בוא תחייך, שנראה'. הוא הביט בי במבט רציני.
חייכתי.
'אני מבין. וכמה זמן זה ככה?'.
'לא יודע... כמה ימים, אולי שבוע'.
'יש לך ביטוח משלים?'.
'יש'.
'טוב. תראה המקרה שלך לא חמור, אבל תצטרך לענות לי על כמה
שאלות'.
'בסדר גמור', עניתי, מרוצה לשמוע שהוא חושב שזה לא חמור.
'מה קרה לך בזמן שאיבדת את החיוך?'.
'אהה... שום דבר רציני. חברה שלי היתה בנסיעה ו...'
'כמה זמן?'.
'יומיים'.
'נשארת לבד?'.
'כן, לבד'.
'היא משאירה אותך לבד לעיתים קרובות?'.
'לא הייתי אומר, אבל היא גם לא נמצאת איתי כל הזמן', עניתי,
מרוגז מעט מהרמיזות השטחיות של הרופא.
הוא קם מהכסא והתחיל להסתובב בחדר. 'ספר לי מעט על החברה
שלך'.
'היא בת 27. עובדת ביבוא אישי. שיער חום, גובה ממוצע... דומה
מאד לבחורה מהפוסטר שלכם'.
'פוסטר?... אני מבין.' הוא חייך חיוך מעורר קינאה. 'כן, כן.
תמשיך'.
'אנחנו ביחד כבר שלוש שנים ומדברים על חתונה'.
'ו...'
'ומה דוקטור?'.
'ו... אתה אוהב אותה?'.
'אני... בטח שאני אוהב אותה'.
'אני מבין. אולי זה בכל זאת זה יותר מסובך ממה שחשבתי'. הרופא
התיישב בחזרה מאחורי השולחן.
'רגע, אתה חושב שהחיוך שלי הפך לחמוץ כי אני לא אוהב אותה? זה
טיפשי, לא? אין איזה בדיקה שאתה יכול לעשות? איזה בדיקת דם, או
ניתוח פלסטי?', עניתי לו בקול עצבני.
'תראה, החיוך שלך זה לא משהו פלסטי ולא איזה מחלה. אני נוהג
לאמר שהחיוך הוא החלון אל הנפש והוא רק מאותת שמשהו שם חמוץ
לך. אתה מבין?'.
שתקתי. לא הייתי בטוח שכל ההתגלות הרוחנית הזאת זה בשבילי. אף
פעם לא אהבתי את הסגנון של לינץ.
'תחשוב על זה. אתה בטוח שאתה אוהב אותה?'.
'כן. אני בטוח', עניתי בתקיפות.
'יכול להיות שהחיוך נעלם כי פתאום הבנת שיותר טוב לך
בלעדיה?'.
בלעדיך. המחשבה על זה הוציאה אותי מדעתי. 'תראה דוקטור, תחזיר
לי את החיוך ותן לי ללכת'.
'טוב. בסדר'.
הוא קם ולקח מראה מהמדף. 'תחזיק' הוא אמר לי וכיוון את המראה
כך שאראה לעצמי את הפנים. 'עכשיו תגיד שאתה רוצה להיות לבד
ותחייך'.
'זה לא נכון', רטנתי בחוסר סבלנות.
'בשבילי, רק תגיד את זה'.
'אני רוצה להיות לבד', וחייכתי.

אז את מבינה. זה או את, או החיוך.
בהוראות הרופא...

אתם מוזמנים לציור הנפלא של יבגני פיין שצויר בהשראת הסיפור
http://stage.co.il/Stories/285787