ובכל הסרטים הכל נראה כל כך אידיאלי, אפילו הדברים הכי
אידיוטיים שקיימים, כי מעגלים את הפינות המלוכלכות ומראים רק
את הקיר הלבן והחלק. אפילו אם נשבר הלב של אחת הדמויות, זה
ייראה נורא טראגי ורומנטי בצורה הפוכה, ובכלל, זה ייראה טוב.
אבל אם לי יישבר הלב זה לא יהיה טראגי לאף אחד חוץ ממני, ולא
רומנטי בכלל, כי הרומנטיקה נגמרה לפני שהיא התחילה, וכמובן, לא
ייראה טוב בכלל.
ואם היא תרצה להציע לו, לבחור המושלם ביותר שקיים, לצאת, או
תרצה שהוא יעשה את זה, זה הכל ייראה נורא טבעי, והעצבנות שלה
תסתכם באיזה שיחה עם החברה הכי טובה לפני המעשה. ולא יראו את
סערת הרגשות.
ולא יראו איך היא לא בטוחה מה היא רוצה.
ולא יראו שום דבר.
והחיים הם לא כמו בסרטים. בחיים לאף אחד לא אכפת אם נשבר לך
הלב, או אם מישהו מת, רק יגידו את הדברים הנכונים להגיד. קשה
להראות אכפתיות כשמדובר בשגרה, כי זה מסביב, וזה בסרטים, וזה
במדיה, וכמעט בכל מקום.
אהבה ומוות. זה כמעט נשמע כמו התחלה לאיזה קלישאה מאוסה.

הסברתי לו את כל זה. ג'ק הוא אחד האנשים הכי שקטים שאני מכירה.
הוא פשוט מעדיף להקשיב. הוא פשוט יושב שם, מהנהן, ומעיר הערות
אקראיות מדי פעם.
תמיד כשאנחנו יושבים על איזה ספסל נטוש באחד בלילה יש לי משהו
חשוב להגיד, והוא מוצא את האנרגיות להנהן.
בסביבות אחד וחצי אני יכולה להיות בטוחה שהוא יאמר משהו כמו
"צריך להתעורר עוד מעט, כדאי שנלך לישון", ואני אחזור לרחוב
שלי, אתגנב לתוך הבית שלי, אעבור ליד החדר של ההורים שלי,
ואראה אותם ישנים. אני אפתח את הדלת שלי בריכוז ובתשומת לב
שבד"כ הייתי נותנת לעצמי ולמחשבות שמתהפכות מצד לצד בתוך הראש
שלי, וכשאני אכסה את עצמי בשמיכה, פתאום אני אזכר שאני בעצם
עייפה ואכוון את השעון המעורר, למרות שאני אקווה שהוא יישבר עד
הבוקר. ובשש בבוקר אקלל את העולם, את ג'ק, את הספסל הנטוש, את
השעון המעורר, את ההורים שלי, ואת כל מי שאפשר.
וכשאני אחזור הביתה אחה"צ אני אחשוב לעצמי שהכל נראה אותו דבר.
הכל תמיד נראה אותו דבר. זה מפריע לי משום מה. ומתישהו, באחד
וחצי בלילה, שוב פעם יקרה אותו דבר, אבל זה לא יפריע לי.
לא יפריע לי שג'ק רק מהנהן, כי אין לו מה להגיד, כי הוא מעדיף
להקשיב, כי הוא אוהב את הלילה.
אני לא אוהבת את הלילה. יש אנשים שמכורים לסמים, לאלכוהול,
למוזיקה, לסנייק, אבל ג'ק מכור ללילה. ואני מתמכרת איתו.
הדרמטיזציה של כל צעד, של כל נשימה, של כל תנועה בלתי נשלטת
נהפכת למבצע צבאי, לסרט דוקומנטרי שמתעד את הלילה, כי בלילה
הכל נורא קריטי, ותמיד צריך לתעד דברים קריטיים.
בלילה לא אכפת לי לשבת על ספסל קר בלי מעיל או סווטשירט
ולהרגיש את הקול שלי דועך ככל שהזמן עובד. בלילה אין לי בעיה
לדבר בלי לקבל מענה ממשי. בלילה אני לא לועגת למלודרמטיות.
בלילה הכל איטי, כי יש זמן, עוד חשוך והבוקר עוד לא באופק.

ג'ק יודע את כל זה, אני בטוחה. ג'ק גם יודע הרבה יותר מזה,
לדעתי, כי ג'ק מכור ללילה, והוא חייב לדעת יותר ממני. אבל לא
כל מה שיודעים אפשר לסדר במילים. אי אפשר לתאר את הלילה. אפשר
לרקוד ריקוד סטפס קטנטן מסביב, אבל אי אפשר ממש לתאר במילים את
הלילה עצמו, כי הלילה הוא יותר מכל זה. זה מתחת לכבודו של
הלילה להיות מתואר בכמות מדודה של מילים. הו, לא. זה יהיה פשע
גדול מדי בשביל שיהיה אפשר לתת עונש. לא מוות, לא להשתגע בבית
סוהר עד סוף החיים, לא לשלם, שום דבר לא יכפר על פשע שכזה.

הלילה הוא ישות עצומה מדי בשביל לשים לב אלינו, היצורים
הקטנים, הטיפשיים, האידיוטיים האלה. הלילה הוא בכל מקום. הלילה
קיים כל הזמן היכנשהו, בעוד שהיום הוא רק זמני ורק במקומות
מובחרים ברחבי היקום. הלילה תמיד קיים.
מכל הדברים שקיימים, 99.999999999% מהם יהיו וייעלמו ויהיו
מחדש בהזדמנויות שונות. אבל הלילה, הוא תמיד יהיה שם. גן עדן
וגיהינום אולי ואולי לא קיימים, אבל הלילה בטוח שם.
והמילה לילה עצמה, גמדית מדי, כמעט אנדרסטייטמנט בשביל מה שהיא
אמורה לסמל.
המילה לילה מתפתלת וזזה בין הידיים, ובשביל המשמעות שלה צריך
מילה שאי אפשר בכלל להחזיק.

פעם חשבתי שמים הם בעצם ישות אינסופית. לא משנה כמה שותים,
בסופו של דבר משתינים, וכשמתים כל הנוזלים חוזרים לאדמה, מעין
מחזור אינסופי.
אבל הלילה הוא מעל למחזוריות אינסופית, הוא אינסופי במובן
המקורי של אינסופי - לא מתחיל ולא נגמר.

אני רוצה לראות את ניו יורק, עיר האורות, מכבה את כל האורות
ללילה אחד. שיבינו מה זה לילה. שישאירו כמה אורות רחוב דלוקים,
אבל שיכבו את כל השאר.
אני רוצה לראות את שיקגו, מכבה את כל אורותיה. מכבה את ההילה
המסוימת הזאת שמסביבה. זורקת הצידה את הסמכות שלה בתור שיקגו,
אחת הערים העיקריות של ארה"ב.


אחד וחצי בלילה, אני וג'ק על ספסל נטוש, והוא מהנהן.