שכחה
החיים הם כמו סיגריה, הם בוהקים באור כתום מבריק זוהרים,
יפיפיים, מרתקים ומסתוריים
הם הולכים בקו ישר משאירים אחריהם ענן עשן ואפר שחור. האפר הוא
השכחה אותה מפלצת שחורה הרודפת אחרינו היא מגיעה אלינו בחלומות
מנסה לכבות את החיים היא מתפזרת בענן של זיכרונות אבודים
המרחפים מסביבנו ורק ענן העשן עולה בשקט לשמיים אותו עשן אותו
אנו שואפים לקרבנו העשן יפה ומרתק אף יותר מהאש עצמה. לפעמים
אנחנו שוכחים את החיים ומביטים בעשן זיכרוננו ומחשבותינו
מתפתל, יוצר צורות נפלאות. אנו רואים בו את התקוות והפנטזיות
שלנו, אנחנו עוצרים לרגע לבהות בו מבלי לעשן היינו ממשיכים עוד
קצת אבל אנחנו לא יכולים, חייבים ללבות את האש כדי לייצר עוד
עשן.
עם הזמן החדר מתמלאה בעשן זכרונות סמיך, משכר ונפלא. אבל גם
האפר נעשה רב יותר ובכלל ההרגשה קצת פחות טובה, גם חלק מהעשן
נמוג נעלם ללא זכר, רגע היה ואחר כך, כלום.
ואז לבסוף בלי כל התרעה (רק מושג קלוש של תחושת צריבה באצבעות)
מגיע הסוף הסיום ואין יותר אש ואין יותר עשן רק האפר המתערבל
בחלל החדר ועטוף את הכל, בשמיכה שחורה של שכחה.