הוא פתח את רוכסן מכנסיו וישב על הספה. "התקשרת אליו" הוא שאל
בקרירות. עניתי "לא, הוא מת". לפעמים אני מסתכלת על האקט המיני
בפתיחת הרוכסן לפעמים אני מתסכלת על האקט הבהמי. העובדה שהוא
גבר, לא הופכת אותו לאדם חכם יותר. תמיד אני חושב שהנשים עברו
את האבולוציה מהר יותר. ובצורה יותר מקיפה יש לומר.

אני לא מסתכלת אותו הדבר על החיים כבר מזמן. הוא היה קורבן של
הנסיבות. היינו נשואים, ואני החלטתי שנמאס. קורה לא? אז יום
אחד כשיצאתי מהחניה עם האוטו דרסתי אותו. בטעות. נשבעת.

לפעמים אני מרימה את הטלפון כבר להתקשר אליו, אבל נזכרת שהוא
מת. טרגי נכון? תמיד אני רוצה להגיד לו "תודה על הילדים חמוד",
"למה לא הסתכלת לאן אתה הולך", "ידעתי על המאהבת מפתח-תקווה"
ו-"הרגתי אותך בכוונה". אבל הוא כבר לא עונה מזמן.

את הקבר שלו אני מנקה פעם בשבוע. אני נוסעת באותו אוטו, גרה
באותה דירה (עם החבר הכי טוב שלו), מגדלת את הילדים שלו (וגם
עוד שניים שהם לא שלו) ומבקרת את ההורים שלו.

את אמא שלו פעם ניסיתי להרעיל, אבל מאיפה לי לדעת שיש אנשים
שלא רגישים לרעלים מסוימים. עם אבא שלו שכבתי פעם, אבל רק
בשביל לעצבן אותו. את האח הקטן שלו געלתי מבתוליו בגיל 13,
לאחותו הקטנה סידרתי זיון בגיל 11 ואת האח הגדול שלו דאגתי
שיחסלו בצבא.

עכשיו התקשרתי עוד פעם. והוא ענה. אולי הוא לא באמת מת? אולי
אני צריכה להרוג אותו עוד פעם. מה? אני לא שפויה?!