"את לא אמורה להיות פה," אמר בלי להרים עיניו מהרצפה. הוא לא
ציפה לתשובה, רק להד דבריו שיחזור מהקירות. התגובה הגיעה מלווה
בקור עז, קפאון שהחל מנשמתו וכמעט הרגישו בגופו - "נכון," אמרה
את שלא היה צורך לומר.
הוא ישב על המיטה, בפינת החדר הקודר שכאילו הקרין אופל אל
נשמתו. נדמה היה שהמנורה הכבויה במרכז החדר מפיצה את החושך
שבו. האוויר חושמל מנוכחותם העזה.
"כל כך התגעגעתי," מלמל, את לא יודעת כמה, הוסיף בליבו.
לפחות חשב שהיה זה בליבו, כי היא שמעה. "מדוע נטשת אותי? הותרת
אותי לבד עם הזכרון..." היא רצתה לגשת ולשים יד על כתפו, אך לא
יכלה. היא ידעה שאסור לה.
"שנינו ידענו שזה ייגמר" אמרה במבט עצוב." ראינו את זה בא.
ברור שלא רצית להודות, אני מבינה אותך, אבל בתוכך ידעת." היא
עשתה צעד לכיוונו, ומיד פסעה לאחור כאילו נכוותה. "היית צריך
להיות חזק. תמיד היית חזק." הושיטה יד לעברו, מלטפת את לחיו
מרחוק, בלי לגעת. "בזכותך," מלמל מתחת לשפמו. "הכל היה בזכותך.
כי רצית שאהיה חזק. פסל החרסינה של דמותי נותר שלם כלפי חוץ,
אך התפורר מבפנים. כשהמחלה תקפה -" החדר התקרר בעשרות מעלות עם
הזכירו את המחלה. לו הייתה חיה, הבל פיה היה קופא, והדמעות
שהיו זולגות היו מתקרחות באויר ומתנפצות על הרצפה.
"כשמהחלה תקפה," חזר תוך שילוב זרועותיו ונשיפה שלא הועילה
לתוך כפות ידיו. "ידענו שזה יעבור... וזה עבר." הוא השתעל
לכיוון הרצפה. עדיין לא מרים את עיניו מאותה המרצפת. "אבל היא
חזרה," הלם בידו על המיטה. הוא ניסה לקום אך ברכיו כשלו.
"לא רציתי להכנע לה, לא בחרתי ללכת" אמרה בהתייפחות. "אתה חייב
להאמין לי. לא הרמתי ידיים, היא פשוט הייתה חזקה ממני. חזקה
מאיתנו." הוא הרים לראשונה את מבטו, היא הייתה יפה משזכר אותה.
יפה כפי שהייתה לפני מחלתה. "נחלשתי בלעדייך. לא יכולתי לבד."
אמר בקול שבור. הוא רצה לרוץ אליה, לחבק אותה, אך חש כבול
למיטה. "לא הייתי מסוגל יותר." הוא סיים את המשפט בלחישה. קולו
נכנע.

זמנם תם.
אור כחול, חמים, מילא את החדר, האיר את פניה. היא הפריחה אליו
נשיקה אחרונה. "אוהב אותך לנצח" שפתיהם לחשו יחד. האור דעך
וכבה, היא כבר לא הייתה בחדר.
הוא נעמד והתיישר, הכוח שכבל אותו נעלם. הוא הביט לאחור וראה
את גופתו שוכבת על המיטה ואקדח בידה. הדם מראש הגופה נספג
במזרון והקנה לו צבע ארגמני קל.

הקול הבא אותו שמע היה רעם אחיד - במרכז החדר החלה הרצפה
להסדק. הוא צעד אל עבר הפתח שנפער והרים מבטו אל על. דמעה
יחידה שנותרה בו, נשרה מלחיו. הוא נעלם בטרם הגיעה לקרקע.