המעלית המשיכה בירידתה. אורי עמד בפינה, קצת מבויש, קצת עצבני.
הוא אף פעם לא חשב שדווקא במעלית הוא יובל אל המקום בו יעביר
את שארית חייו. למען האמת, חשב לעצמו, זו לא בדיוק "שארית
החיים" כי אם נצח נשמתו.
המעלית הייתה מרופטת, ונער המעלית נראה כאילו היה ג'ובניק
מהקריה שנה לפני השחרור - שבוז משנתיים קודמות, ונראה כאילו
נצח נשאר לו לעבור שם. נצח. אורי חייך אליו, ופניו החתומות של
הנער שינו עוויה. לא הרבה אנשים שירדו למטה מצאו זמן לחייך אל
הנער, רובם היו שקועים בעצמם או בשיחה שהייתה להם רק כמה דקות
קודם לכן עם אחד (אני לא אומר אדם) אשר נראה בעיניהם כבורא
עולם. אותו אחד היה כמובן "רק" מלאך, אך לאחר המוות, האדם
הראשון עם גלימה לבנה נראה לכל אחד כבורא בכבודו ובעצמו.
המעלית חרקה, האטה מעט, והמשיכה בדרכה הארוכה. אורי חייך שנית
אל הנער ושאל אותו לשמו. הנער קירב אליו את ראשו ולחש "אני כבר
לא זוכר. עברו שנים מאז שאמרתי את שמי בפעם האחרונה." מבטו של
אורי שקע בריצפה, קצת מהסס. "למה אתה כאן, בדרך למטה?" שאל
לפתע הנער. "ככה הם החליטו" השיב בעצבים, "אני לא רוצה
להיכנס לזה עכשיו," הוסיף.
המעלית התמלאה בשקט. לפתע פנה אורי אל אחד הקירות השקופים של
המעלית - הוא ראה את המקום בו ישהה בנצח הקרוב. חלק גדול
מהקרקע למטה הייתה מכוסה בצמחיה.
המעלית האטה, הם התקרבו אל הקרקע. "תגיד, מה זה?" נפח אורי
שאלה לאוויר, בהצביעו על הצמחיה. "זה?" שאל הנער והתקרב אל
החלון, נעמד ליד אורי והמשיך "זה קנביס." אורי חייך. "החיים
בגיהנום עם כמות עצומה של צמחי קנביס? זה הולך להיות גן עדן."
אורי צחק והסתובב אל הנער. פניו של הנער העלו מבט לועג, כאילו
אומר "אני יודע משהו שאתה לא". לפתע אורי נזכר בסיפורי ילדות
ושאל "תגיד, זה באמת גיהנום? איפה הלהבות, איפה האש?"
המעלית נעצרה. אורי יצא מהמעלית, ולפני שהדלת נסגרה, הוא שמע
את הנער אומר כשקולו צוחק "אז זהו, שאין אש."


מבוסס על בדיחה ישנה. אני לא יכול לקחת קרדיט... רק כתבתי את
איך שאני רואה את זה