ישבתי שם לבד בתנוחה בתולית, מצויד בקערת במבה, וצפיתי באיזה
סרט. ג'ון טרבולטה צריך להציל את העולם מפני כוחות הרשע. ג'ון
חוטף ירייה בבטן ואני חושב לעצמי שהוא לובש חולצה מאוד יפה. מה
זה משנה, הרי ממילא הטובים ינצחו בסוף. בכל מקרה, הדם הוא רק
קטשופ.

את שני הכרתי קצת יותר מאוחר. הרבה זמן היה בינינו משהו, אבל
אני פחדתי ליזום את הצעד המתבקש. כשהיא הציעה לי לצאת איתה,
רשמית, שיחררתי אנחת רווחה והבטחתי לה שלמחרת אני הולך לעבור
ניתוח להשתלת ביצים. היא צחקה. ההגדרה של הקשר ביני לבין שני
השתנתה, למרות שמהות הקשר נשארה כמעט כשם שהייתה.

לשני היו הרבה צלקות. חלקן על היד, חלקן על הרגל ורובן על הלב.
מישהו לחץ על פאסט-פורוורד בחיים שלה, כך שבגיל 17 שני כבר
צברה רזומה של אישה מבוגרת. היא ראתה הכל, ניסתה הכל, ומאסה
כבר בהכל.  

זו הייתה התקופה שלפני מבחני הבגרות. אני קמתי בבוקר של יום
חופשי, וקראתי עיתון על כוס שוקו. "תינוק בקזחסטאן נולד עם גוף
של אדם מבוגר, התמוטט ומת". נו בוודאי, חשבתי, איך תינוק רך
יכול להסתדר בתוך גוף שכזה. תינוק צריך להיות קטן ולהינות מזה,
מהחמימות. אי אפשר לקפוץ שלבים. טוב, נו, מזל שזה קורה רק בקצה
השני של העולם. העברתי עמוד ואז הטלפון צילצל. שני הייתה בצד
השני של הקו, הזמינה אותי לקפוץ אליה לביקור.

ישבנו על המיטה בחדר שלה. שני לא הרגישה את החמימות של הקיץ,
תמיד היה לה קר. היא הביטה בי במבט שלא נשארה בו הרבה תמימות,
רק עייפות. הצעתי לה ללכת לאכול קצת צ'יפס עם קטשופ, אבל משום
מה שני נגעלה. היא לא כל כך אוהבת אוכל. אז המשכנו לשבת
ודיברנו על הבגרויות המתקרבות. אני די התלהבתי כמו ילד קטן.
שני, לעומתי, הייתה בגישה של "עוד בגרות לאוסף, מה זה כבר
משנה".

דיברנו על שטויות. אמרתי לה שאני אוהב לנשוך את השפתיים שלי.
שני ענתה שגם היא אוהבת לעשות את זה. אמרתי לה "אני אוהב ללקק
את השפתיים שלי אחר כך. יש לזה טעם של...טעם של מפתח...חמצמץ
כזה...של...קטש...". "חמודי", קטעה אותי שני, "יש לזה טעם של
דם."

הרבה מים עברו מאז בים האדום, שני ואני כבר לא ביחד.
אבל אני את הבגרות שלי כבר עשיתי, ובגדול.