העט נפתח. העט נסגר. העט נפתח העט נסגר. ושוב נפתח ושוב - אך
הפעם לא אלא לאחר מספר שניות של מחשבה ריקה ובהייה בדף המשבצות
הצהוב - נסגר. תיק-תק, תיק-תק. כמו תיקתוק שעון מיותר שמדי פעם
חייב להזכיר לי שהוא עדיין עומד באותו המקום, קיים, חודר כ"כ
עמוק לתוך התודעה וקודח במקדחה חשמלית. כשמוסיפים לזה מוזיקת
רקע אפופה בצלילים בלתי מוגדרים, שאם ממש מתאמצים, אפשר לומר
שהם מזכירים כינורות נמרחים על מקצבי רגאיי, האוירה נהיית דומה
לשל סרט אימה מסוגנן ואפוף עשן.
במרכז החדר, על שולחן הקפה, בין מתקן הקטורת למאפרה שעיצבתי
לאמא בשיעור מלאכה בכיתה ב' עמדה דמות - מתנה מאחי שחזר לא
מזמן מטיול במזרח וכנראה מציינת את אחד מרגעיו המשועשעים שם
בתאילנד. פנים אדומות, גבה שחורה, שפם, שיניים ועיניים בולטות,
ניצבים על רגל עץ מכוסה שערות חבל גסות המסורקות למטה. אחי
אפילו סיפר לי בחיוך של ספק שביעות רצון ספק "קניתי את זה
בטעות ולא היה לי מה לעשות עם זה" שהוא התמקח על המציאה עם
המוכר.
במבט ראשון עוד קיבלתי את המתנה בצחוק. במבט שני החלטתי שזה
אחד הדברים הכי מכוערים שראיתי. גם החברה שלי, ההורים שלי,
וכמה חברים הסכימו בלי למצמץ. האמת, אחרי כמה ימים כבר התרגלתי
ליצור ואפילו התחלתי לחבב אותו, נראה לי שזה היה מתוך רחמים.
אבל הוא עדיין היה מכוער. נורא מכוער. כשאני מסתכל עליו עולות
לי בראש תמונות של הפסלים האלה מאסיה שאוכלים ילדים; של כרזות
תעמולה קומוניסטיות בסין; של הדוד הקטן והשעיר ממשפחת אדאמס.
תוך כדי חשיבה מאומצת שלחתי את כף ידי הימנית אל האזרח הקטן
(הגדול כמובן) לחפש את ההשראה להמשך הסיפור. כן כן, זאתי שעד
לא מזמן הייתי בטוח שיריתי בה בטעות באחד המטווחים בטירונות,
או שאולי נפגעה באיזה פיגוע, עושה רושם של חוזרת מחופשת מחלה
ארוכה, ואט אט, מדי פעם, פה ושם, מטפטפת רעיון או משפט טוב
לראשי.
אבל כמה השראה כבר אפשר להוציא על דבר כ"כ מכוער?! כ"כ מכוער
שאין בו, פשוט אין בו, שמץ של יופי, טיפה של פואטיות או קמצוץ
של קסם. בהחלט לא מסוג הדברים שמרוב כיעור פורץ מהם יופי נסתר.
אולי אופי...
אחרי חודש קראתי לו אבו-רמזי, אולי בגלל השפם, ומיניתי אותו
לתפקיד שהלם את כישוריו הויזואליים עד מאוד, לדעתי: הוא היה
לשומר החלומות שלי; כשהייתי ילד הייתי מסתכל איך פנסי המכוניות
חודרים לחלון החדר שלי ומחליקים לאורך הקיר עד שהיו נעלמים
בדיוק מעל לראשי. הייתי משוכנע שאלו החלומות ובהתאם לקצב שבו
נכנסו לחדר יכולתי לשער כמה חלומות אחלום באותו לילה, ואם יהיו
טובים או רעים.
תפקידו של אבו-רמזי היה לאתר ולזהות את החלומות הבלתי רצויים
כשאלה מתגנבים מבעד לחלון  ולאפשר לי שינה שקטה ונעימה. עפ"י
האופי שתפרתי לו בדימיוני, היה אבו-רמזי מין סוכן עולם תחתון
כזה, רוצח שכיר של עולם החלומות שלי, ומכאן שיש לו קשרים עם כל
מיני הוט-שוטס שם למטה (או למעלה, איפה שזה לא יהיה). אני חייב
להודות שמאז שמיניתי את אבו-רמזי לתפקידו החדש ישנתי כמו שלא
ישנתי שנים. בלי חלומות רעים, בלי התעוררויות מיותרות בחמש
בבוקר, בלי "חם לי/ קר לי/ השמיכה קצרה מדי", פשוט הלכתי לישון
בערב, קמתי בבוקר, אין אמצע. כמו תינוק. כמו מת. כמו תינוק מת.

כמובן ששום דבר לא יכול להיות כ"כ מושלם לאורך זמן. כשחזרתי
הביתה ביום חמישי, שבועיים אחרי שמיניתי אותו לשומר החלומות
שלי וחודש וחצי אחרי שהכנסתי אותו לשולחן הקפה שלי, מצאתי את
אבו-רמזי מוטל על הריצפה הקרה למרגלות השולחן, כשפניו פונות
מטה. שערות החבל שלו פרועות וחסרות כיוון, לחיו השמאלית מנותצת
וחושפת פצע לבן שלא יתאחה. עוד פעם החתול המזדיין של השכנה
נכנס דרך המירפסת והרס לי את הבית. לא נורא, חשבתי לעצמי - הוא
עוד יתנקם בחתול המזדיין. בתור יצור עם קשרים לא רעים בכלל
בעולמות תחתונים, הוא כבר ידאג לו.
פיניתי את שברי פניו של אבו-רמזי לשקית והורדתי אותם לפח למטה.
אותו החזרתי אחר כבוד למשכנו הקבוע על שולחן הקפה. למרות שלא
הייתי בטוח, רציתי להאמין שהוא עוד חי. הוא כבר לא היה מכוער
בעיני. אולי קצת לא אסתטי אבל כבר לא הפריע לי שחברים שבאו
לבקר אמרו עליו דברים רעים, בתוספת "הוא שבור, תזרוק אותו".
אני אהבתי את אבו-רמזי.