4.4.2002 (לערך)

ימים משתרכים בריקנות עמומה, מבשרים את הטריפ המוביל לשכחת
האגו או צמצומו וברירת המחדל היא זו המולידה את כוח ההקשבה.
כי רק כשאני גוזל, יכולים ללמד אותי ללכת ורק כשאני נמלה,
חושיי נאלצים היות דרוכים לכל איתני הטבע, המאיימים לרמוס אותי
ורק שאני צמא, אני יכול להתחנן למים. אז בימים משתרכים בריקנות
עמומה שכאלה, אני הוא הגוזל שמתנהג כמו הנמלה הצמאה.

נטרקו על אצבעות ידיי, בפניי, מול עיניי נטרקו כל הדלתות אותן
ביקשתי לפתוח והמוות, הדווי הכה בימיי, בקרוביי אהוביי, הוא
גיחך על נזילות דלותי. אז, ממעבה הריק, קם גרעין אחרון לנחם,
להעניק הארכת זמן, לבצעה החייאה והוא ששטח מול פנים עגומות את
ההתחוללות הבאה:

צחיחות משתלחת במרחבי חיטה סוררים, גדלים יבשים על שטחים
עקלקלים. במעלה ובמורד, נמצא בקצת ירוק מתבלבל עם חום צהבהב
בהמוניו. בינות לכל הסבך הזה המבולגן, מגיח לו נחל. גזירת
קיומו ברורה: זהו נחל פגום וחורג ואם יכול היה להציב מילים
אודות קיומו, היה מכריז לבטח: "עדיף שלא להיות מאשר להיות בזו
הצורה".

היה אדם אחד, קשה ליום ומנוכר ללילה, שעמד יחידי על  שפת נחל
כעור שמימיו חומים מזוהמים וכל סביבתו כמו נגועה בקללת גורלו.
מרחבי טבע נעלבים, טבועים בעליבות יבשה וקודרת.
האדם האחד הזה, בשתי ידיו הסדוקות אחז במסננת גדולה ועגולה.
תר, שונה באכזב, אחר זהב.
פניו, פני איש פרפטום מובילה, מכוסות חריצי מאמץ. תנועות גופו
הנוקשה משדרות אי שקט.
נראה כי זוהי התכונה בחבל ארץ זה משכבר: כך, הוא משקיע את
הסבכה בתוך מימיו העכורים של הנחל וכאשר הוא שולה אותה, במבטו,
למרבית הפליאה, מבצבץ עוד שביב של תקווה לשברירה של שניה.
לאחר, פרצופו מתכרכם ומוסיף תווי קושי וכל נפשו מתמרמרת לחזות
בעיסת הבוץ העקרה ובאבנים הקודרות העולות מן הכלום. ידיו הגסות
לא מתמהמהות ובכעס רווי תסכול, הוא משליך את כל תכולת הכלי
לאחוריו, שם אט אט כבר נאסף להתהוות לו תל בוצני, שמן בשרני.

הייתה שמש והייתה גם לבנה (ושוב זרחה שמש - אך כעת נקרא לה
חמה), גם קשת הייתה וברק ורעם גם.
אף רוח נשבה: עתים סוערת, עתים מלטפת. ציפורים נדדו במשק
כנפיים של דורות מתחלפים ממעל, ובריאה שלמה עברה ושבה, כמו
מדלגת בעקביות על חלקת יישוב מנותקת זו.
והאיש, בשלו.

רק כח עליון (עליון בבחינת מיקומו של כסא המאפשר לצפות ביתר
קלות), זכה לראות כיצד תבנית נוף מולדת העמל מתחילה לפרוח זעיר
זעיר ולשגשג בצעדים קטנטנים ומתונים.
הנחל החל מתנקה מן הרפש ונפטר משלילת הפוריות, בשל התמדתו
הנחרצת של האיש.
יום רודף יום ופרחים החלו לעטר את סביבותיו, אף חיות שלא שכנו
בחלקת אדמה זו מעולם החלו מופיעות, מתפתות לאפיק הנחל המתחדש
ומפיחות בו חיים . שקיעות וזריחות והנה - החיטה החלה להוריק,
פרפרי פז נשקו למים צלולים ולא נותר לבעלי המקור הטהור אלא,
לפצוח בשירה קולחת.
והאיש  -
ראשו כפוף, רכון למלאכת שגרתו, אינו מודע לתמורה האופפת את
אזור מחייתו שכולה טמונה בפעליו, בתרומתו.
בשלו הולך, שונה באכזב - תר אחר זהב.