"לא" היא אמרה לי.
"כבר גמרת 19 מאיתנו, תניחי לי לנפשי" הסתכלתי עליה ולא חשבתי
לדקה לוותר לה... הכל התחיל כשקיבלתי אותן, עשרים במספר, כולן
יפות, תמימות, חדשות, ישרות ונראות אותו הדבר.

את הראשונה חיסלתי כשקיבלתי אותן, כל כך רציתי אותה שלא יכלתי
להתאפק.

את השניה ראיתי אחתי שעה, יושבת שם ביחד עם כולן, הסתכלתי עליה
כדקה, מתענגת על המראה שלה, על הריח.
את השלישית והרביעית פירקתי לגמרי, כשהן גססו הפגשתי אותן עם
מישהו אחר, הרבה יותר יפה מהן, חיסלתי את כולם היחד.
את כל השאר חיסלתי בצורה אקראית, את החמישית לפני השינה, את
שישית על הבוקר, את השביעית כשהייתי עצבנית, השמינית והתשיעית
נמעכו ככה שלא היה לי מה לחסל, בעצם במקומן חיסלתי את העשירית,
כל כך מהר שלא שמתי לב.... ועכשיו האחרונה, העשרים, מתחננת
שאני אניח לה לנפשה, היא יודעת שזה לא יקרה אבל מקווה... "את
תשיגי חדשות עוד מעט, תשאירי אותי בחיים" היא מתחננת.

תפסתי אותה, הרמתי אותה ובחנתי אותה במבט מזלזל "את גם הורסת
לי את החיים וגם יש לך את החוצפה להגיד לי משהו?" אמרתי
בזלזול, היא שתקה.
היא ידעה שאם היא תוציא עוד ציוץ אחד, זה יגמר ברע.

לקחתי אותה, הדלקתי אותה, מרגישה אותה נשרפת לאט לאט ביד שלי,
נשפתי את העשן הסמיך שהיה נשמתה וחשבתי... כמה טוב לעשן את
הסיגריה האחרונה בחפיסה.