דני ברטי / משתוקק לאי-שם |
פניה לא זעו
כיבתה את האור
בידיים לבנות
מרוחקות כל-כך
באצבעותיה הדקות
המושלמות.
עזבה את החדר
פנתה אל הכפור
בצעד מלא בחייה,
מלא בשמה, במבטה, בשיערה.
ואני, נותרתי מאחור
מותש על-ידי החושך
מוכה על-ידי השמש
ולא היה בידי
לראותה שוב
אף לרגע
להשיגה
בקומות העליונות
של שמיים בגווני כחול-אפור.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|