דממת הזריחה וריחות תחילתו של יום
המתחלפים בשאון הבוקר הסואן
ושוב, בשמש הצהריים, מאור הנשמות החופשיות, והחיוכים
אחר כך, אחר-הצהריים באפור
שעת דמדומים עייפה, היום מחליק אל תוך הלילה, לצלילי
הפעמונים,
בערב, ברחוב שקט, השיחות סביב שולחן הסעודה מתערבבות זו בזו,
האור הצהוב הנופל אל הרחוב, מקדם את פניו של הלילה
לילה קסום
ואז מאור ראשון שקט, עייף, מחויך
סבך הבטון והמתכת, אורות הניאון והשלטים המוארים, הריחות
העזים, ההמונים הנכרים בדרכך, מעגל ההתרחשויות האינסופי, מעגל
האפשרויות האינסופי. עד שלא חיית את המטרופולין, לא חיית. |
