אז כמו שאתה זוכר אני ואלינה
תמיד סוחבות איתנו שוקרים,
שלי קטן כזה יותר להרתעה,
קניתי אותו כשהיה האנס הסדרתי בתל אביב,
ושלה יכול לחשמל פילים דיי בקלות,
ואני לא יודעת למה בדיוק היא קנתה אותו.

בכל מקרה היא ראתה אותך שר שיר אחד בתוך הקולנוע של נוגה,
ואני צלצלתי אליה, כדי לומר שאין כרטיסים ושתצא,
בסוף למרות שלא הייתה קליטה היא יצאה ודיברנו לנו ככה,
חצי בצחוקים וכל זה

פתאום עבר דיי קרוב ומקרטע,
איש אחד עם מכנסיים שפעם היו ג'ינס
ורעמה מדובללת שפעם הייתה שיער,
וסימני צמר שפעם היו כבשה זכה ופועה בהה בהה בהה,
עם מטרייה קטנה ופרחונית של ילדים בגן

והיא אמרה שאם הוא מתקרב אלינו היא מחשמלת אותו,
כמעט הושיטה ידה לתיק. ואני אמרתי לה, שהוא הומלס,
ישן בשקט לייד הכספומט כאן ביפו בשדרות ירושלים,
מסתיר עם המטרייה הקטנה שלו
את הרגליים שהרוח לא תקפיא אותו

והיא אומרת לי דיי בתוקפנות,
שימצא עבודה, שיעשה משהוא עם עצמו
ואני חצי המומה ולא מבינה, מסבירה לה  
שהיא לא מכירה אותו ואת סיפור חיו
ולכן היא לא יכולה לשפוט אותו,
והיא מוסיפה ואומרת שהומלסים הם תוקפניים,
ואני משיבה שהחיים ברחוב מחייבים אותו להיות תוקפני
אחרת יאכלו אותו. היא שותקת
ועוברת דיי מהר נושא,

רק לי נתקעו העיניים בהליכה שלו,
מקרטע הולך לקיוסק הסמוך מתחנן למשהו חם.
והיא ממשיכה לדבר.
ורק לי
הוא נתקע באמצע הנשמה, אומלל.
כך נראית האומללות שלי,
כך נראה הצער שלי כשהוא טוטלי.
איש מקרטע, שבור, קרוע  ומריח
מדדה קלות ומתחנן.  

לפעמים אני דיי לבד
או עם יהונתן הוירטואלי
והאיש שלו עם החורים בגרביים


יום רביעי 09 מאי 2001