בבוקר היו שמיים בצבע כחול - אפור, ולפני שהתחיל הגשם לזלוג,
ראיתי חריץ בשמיים, שנראה כמו העיניים של מישהו שמתעורר בבוקר,
או לפני שהוא הולך להרדם, ובתוך החריץ - אישון - שמש שזועקת
באור לבן.

בדרך "עכשיו" של ג'וני שועלי מתנגן ברדיו, "שנינו בציור
מקושקש".

טיפות של גשם שמזדחלות על הגגות של המכוניות שנוסעות מהר על
הכביש החלק. לא בטוח שהנהגים בהן יודעים באמת לאן הם נוסעים.
כשהגשם מתחזק, הטיפות מתנגשות בחלנות של האוטובוס, ונראות כמו
שריטות על החלונות עם האדים. הכל נראה מטושטש, ואני מציירת
דווקא סמיילי.

פתאום שקט ואני רק רוצה לישון... כל כך רוצה לישון.

אני מתגעגעת לצל שלי, מקווה שיחזור במהרה.

הפסיכולוג שלי אומר לי אחרי חודש וחצי של נפגשנו שאני לא
מאוזנת. שיש תוכי סערה, "אולי את רועדת - אולי זה מקור".

זה נכון.

פתאום כל הצבעים נמרחים כזה ומתערבבים זה בזה: הירוק החדש בחום
הנוסטלגי בצהוב העייף באדום התשוקה ועליהם רוכב לו חילזון בתוך
ביתו. הוא מוגן מהקור, מהחורף. "ואל תחפשי משמעויות בשמיים -
אולי את רועדת אולי זה מקור".

רוח, ברקים ורעמים וקר לי כל כך.

אין מי שיכסה אותי היום.

לבד.

הפסקת חשמל...

אני מאירה את החדר אמבטיה בנרות לבנים, אחד ארוך והשני קצר
והשלישי עבה ולרביעי השעווה נוטפת מהר מדי, מלכלכת את הכיור.

המים דווקא חמים באמבטיה המלאה. יש בה רק מים, עוד לא שמתי
סבון. אני טובלת את הרגל לאט לאט בתוך המים - כולי נסחפת
ונשכבת בתוך האמבט.

שקט כל כך.

אני צוללת.

אחרי שכולי רטובה, אני מרימה את היד ומביאה את השמפו והסבון
והקונדישנר, מורחת בסבלנות - יש זמן? מה מחכה לי שם בחוץ?

ושוב אני טובלת בתוך האמבט, "ועכשיו, כשאדום ושורף בעיניים" -
אני קמה באיטיות, כאילו הזמן אבד, הנרות מכים בי את הצל שנופל
בזוויות מעוגלות, כמו במעשה אהבה עליי, ואז - אניי מתבוננת בצל
שלי שנחשף על הקיר. הוא לא גדול ומפחיד כל כך. פשוט - אני. אין
לידי אף אחד. הוא לבד.

אני מתעטפת במגבת שלי. מרגישה איזה שלוה משעממת, ולפעמים הצל
שלי - או אולי הוא שלך - מתגנב אל המחשבה שלי בצעדיי חתול,
מחשמל אותי, מרגש ...

מתי תחזור? אני כל כך מתגעגעת אליך.