צעדייך מדודים בדיוק רק, מפחידים ומאיימים כאילו היו הראשונים
שהלכת מעולם, ועם זאת יש בהם מן ההקלה והשחרור של צעדים
אחרונים. כל צעד כבד יותר מקודמו, רועש יותר, מעייף יותר. את
הולכת עם כיוון ברור, למקום ההוא שמושך אותך ואינך יודעת למה.
הוא שולח ידיים אלייך, אוחז בשלך ומושך אותך אליו, כאילו אין
אחרת בעולם מלבדך. לא שמה לב לאנשים מעליהם את הולכת, מרחפת,
לא רואה לאן את הולכת אבל הכיוון כל כך בהיר וברור, כאילו
נולדת רק כדי להגיע לשם. יודעת שזה לא נכון, ושזה לא קשור
לגורל אלא משהו שקרה בגלל בחירות מוטעות שלך, אבל זה לא חשוב
עכשיו. לו לא אכפת ולכן גם לך לא, לא כשהוא מושך אותך אליו
בידיים רכות ואוהבות, מבקש להכניס אותך אל גן העדן שבחיקו. את
משתחררת ונותנת לו להוביל אתך, צעד אחר צעד.