ואתמול כשהקאתי חשבתי עליו --  על זמן התיכון שלו,
כשדחפו לו את הראש לתוך האסלה בכוח.
ראיתי בעיני רוחי את סימני השתן והצואה
נותנים בפניו הטובים סימנים וטיפות מגעילות,
את השנאה הזו של הלא ברור ושל האחר

דמיינתי אותו בתוך האסלה,
את העיניים והפה והשיער הכל חושש וחרד כל כך ,
והייתי כל כך עצובה,   על שיש אנשים כאלו,
שבכלל חושבים שאפשר שיתכן
ושיש להם הרשות לעשות את זה

כל כך כאב לי, רציתי לחזור במכונת הזמן של טוני והשני  -  
לנקודת הזמן בתיכון ההוא שלו, לחבורת הפושטקים האלו,
שניות לפני שהם סוחבים אותו בכוח לשירותים של הבנים
ודוחפים את ראשו הקט והגאוני לתוך אסלות מצחינות

רציתי לתפוס אותם,
להתקרב אליהם עם השוקר שלי
ולהבהיל אותם, שיברחו ויניחו לו לחיות

רציתי להשמיע איזה איום כזה, שאם הם יגעו בו
יהיה להם עסקים עם השוקר החשמלי שלי,
רציתי שייבהלו החוצה מחיו
רציתי שיניחו לו להיות עצמו,

אבל פושטקים היו ונשארו גם עכשיו  -  
הנבלות האלו שקופצות על בימות
נמוכות מידיי מאובטחות בקושי,
כופות חיבוקים עליו האינדוידואל
תמיד זה מבהיל אותי

יום שלישי 10 אפריל 2001