היא אהבה אותו.
אהבה יותר מכל האהבות בסיפורים שנכתבו אי פעם.
אהבה יותר משיוליה אהבה את רומיאו, יותר משסינדרלה אהבה את
הנסיך.
לא הפסיקה לחשוב עליו לשנייה, הוא היה בראש שלה כל הזמן...
היא חיה אותו, נשמה אותו.
קירותייה היו עטופים במליון תמונות שלו.
הייתה חושבת עליו לפני שהייתה הולכת לישון, בליבה הייתה חולמת
עליו- עליו ועלייה...
הוא הדמות הראשונה שצפה לה במחשבות בבוקר.
לא הייתה מסוגלת להתרכז בשום שיעור בבית הספר, הייתה מתבוננת
ביומן שלה, שהיה- כמו קירות חדרה- מצופה כולו בתמונות שלו.
הייתה כותבת לו מכתבי אהבה, מוציאה את כל הרגשות שלה, ואז
קורעת לחתיכות קטנות קטנות, עד שלא היה אפשר לזהות אות שלמה
אחת - ומורידה בשירותים...
כמה הייתה רוצה לשטוף את הרגשות שלה גם באסלה, כמו אותם שירים
שנעלמו.

יום אחד היא קמה בבוקר, נישקה את תמונתו ויצאה לבית הספר
כרגיל.
בתחנת האוטובוס היא ראתה אותו, עומד שם, מושלם כתמיד. זו הייתה
יכולה להיות התחלה של יום מושלם, אילולא הבחורה שהייתה תלוייה
על זרועו... הנשיקה המושלמת...
כמה הייתה רוצה להיות אותה בחורה... לרגע קט דמיינה שזו באמת
היא.
לצערה ההרגשה הזו התפוגגה במהירות כואבת, המציאות חבטה בה
במלוא העוצמה והשאירה אותה המומה וחבולה.
כמו שבאה- לקחה את עצמה, התחילה לרוץ...

כל כך הרבה זמן היא חיה אותו, נשמה אותו...
עכשיו את שני אלה היא לא עושה.