לע., האהבה של חיי

שוב הצמרמורת המוכרת, התחושה הנבזית הזו של מעלות עולות
ועולות, ואחר כך יורדות, ויורדות. היא מרגישה כבר כל אחת מהן
בנפרד - היא מורגלת בכך היטב. אפשר לומר - שהיא המדחום האנושי
המוצלח ביותר בטווח קילומטרים. והטכיקרדיה הנלווית, במיוחד
כשכל פעימה צורחת את השם שלו - כבר הופכת להיות בלתי נסבלת
ממש. כמה רעש! אז עוד אקמול, שהיא יודעת שלא יעזור, ולהכנס
למיטה מוקדם גם היום, וליצור כל הלילה קונצ'רטי לכלי הקשה עם
השיניים, ולקוות שלעזאזל - מתישהו זה יעבור. ובבוקר שוב להתאפר
טוב טוב, שלא יראו שום שיירים, ולחייך חיוך גדול, אבל לא גדול
מדי - שלא יראה מעושה. לפזר בדיחות קטנות פה ושם - מספיק בכדי
להסוות את התוגה אך לא יותר מדי - בכדי שהציניות המוגזמת לא
תעורר חשד. הם חכמים החבר'ה מסביב, היא יודעת. היא לא מבריקה
במיוחד, אך בכך גדולתה - בהראותה להם את מה שחפצה שיראו, וזאת
בלבד. גם בכך היא מתורגלת, למרות שהיו ימים בהם התמכרה לקסם
שבבטחון, לנועם שבפתיחות, ליופי שבאהבה - אך ימים אלו חלפו.
הגמילה היתה קשה וכואבת, אך הכרחית - השריטות שחשבה שתהיינה
מחיר מעיק אך נסבל, הפכו לפצעים נמקיים שזרזפו תמידית את דם
נפשה, והיה צורך לפיכך לסגור שוב את הנפש. לא נורא, היא כבר
חיתה עם נפש סגורה שנים רבות. היא בסדר.
הרופאים לא יודעים מה זה, כל הטמפרטורות הלא הגיונית האלה. והם
כבר בדקו הכל - ספרו לה את כל התאים, הדמו לה את כל האיברים,
דקרו, מדדו, בחשו ודשו, אך כלום. בסוף תמיד יגידו לה לחזור
למעקב, ויטענו שזה משהו היפותלמי, בווסת החום בגוף - וזה מקרה
מרתק והיו עוד מקרים בודדים שתוארו אי שם בניו אינגלנד, אבל
היא כבר ירדה לעומקו של העניין, ולמרות שהיא עוד - מעט -
קולגה, היא חושבת שכל הרופאים האלה באמת באמת לא מבינים הרבה.

זו הנפש החולה שלה, הנפש המודלקת, שמרתיחה לה את הדם כל פעם
מחדש. זו הנפש שאוהבת כמו סערה את זה שמתעקש שהם נועדו להיות
רק חברים הכי טובים, שרק מבלים את כל זמנם יחד, אבל לא אוהבים
באמת. וכן - הוא נמשך אליה קצת, והיא יודעת שהוא אוהב אותה
ממש, נו, היא החברה הכי טובה שלו! החברה הכי טובה, שאפשר לשבת
איתה ברגליים מעורבבות ולשתות שוקו חם מול הטלוויזיה ימים
שלמים, ומיד כשחוזרים הביתה מתקשרים לספר לה חוויות מהיום, או
איך זה היה כשאבא ואמא התגרשו, ועושים לה מסאז' כשעבר עליה יום
קשה,ולפעמים נרדמים כשהיא שוכבת על הרגליים שלך. אבל זה לא זה,
הוא לא מפסיק בחיפוש כשהוא איתה, הוא לא מרגיש מנוחה ונחלה וכל
הבולשיטים האלה, והוא לא חושב שכדאי לנסות שום דבר בשלב הזה.
לא. מה, לא טוב לנו ככה? אז יהיה לה טוב ככה, כי להגמל ממנו
היא כבר לא יכולה - היו מספיק גמילות השנה... והכל יהיה בסדר
עוד מעט, הכל יפסיק לכאוב, ולרעוד ולנקוש, כשהנפש המטופשת הזו
תחנק סופית, ותהפוך לצלקת עלומה, אי שם, עמוק אצלה בבטן.

זה כבר כמעט קרה. עובדה - המחשבה על כך כבר לא גורמת לה לבכות.