במשך ארבעה חודשים הייתי קפוא.
ביום שנפרדנו אני חושב ששמעתי "קראק" בלב. זה היה קראק של
סמים, קראק של עכוז וקראק של שבירה באותו צליל קטן. אני חושב
שזה קרה בערך ברגע שהיא אמרה "אני לא יכולה יותר". כל שאר
הצלילים שסבבו אותי ברגע הנתון ההוא - הכביש, האנשים בחוץ,
המאוורר בחדר... הכל נדם. הכל נזל לי החוצה מהאוזן רגע אחרי
שנכנס פנימה. הרגשתי שאני מדמם את הקולות של כל העולם החוצה
ממני, נשבר. דם.
השבירה הזו נמשכה כמה ימים רצופים. לא, אני אחשב שוב, תנו לזה
כמה חודשים. זו שבירה של פעם בחיים, אמרתי לעצמי. זה נראה
כאילו היה לי קשר של פעם בחיים עם מישהי של פעם בחיים ועכשיו
הפרידה הפסיכית הזו. וכל העולם היה מסתחרר לי כשהייתי חושב על
החיים שלי עכשיו, ומה יהיה איתי, ואם אני אמצא מישהי אחרת
אי-פעם, ומה יהיה על הסטנדרטים שלי עכשיו. סטנדרטים מזויינים -
גבוהים מדי. בחיים, אין סיכוי, שאני אמצא משהו דומה. לא יקרה.
את מחסום הכתיבה שלי אני בחיים לא אצליח לשבור, אמרתי לעצמי
בקול רם כשהייתי לבדי בבית בשבוע שאחרי הפרידה. השבוע הזה של
הבכי, של ההתפתלות במיטה, של הרצון. הרצון לגעת, לחבק, לנשק,
להחזיק, לדבר, לחשוב יחד.
ועוד מעט חורף. המיטה תהיה ריקה.
כמו שיכור הסתובבתי ברחבה, אבל לא נגעתי באלכוהול כל החודשים
האלו. לא רציתי להיות מאלו, מהשיכורים והדיכאוניים. זה לא
ישתלט עלי, אמרתי לעצמי, ביום שאני אצא מזה, אם בכלל, אני ארשה
לעצמי לשתות עד הבוקר. אני אקיא כמו מזרקה לכל עבר, אני אתחיל
עם כל בחורה ברחבה, אני ארביץ לכל מי שיהיה סביבי הכי חזק שאני
יכול. אני אשבור את הקירות, את הדלתות והחלונות.
רקדתי כל הזמן, כדי להוציא את העצבים, את המחשבות, להזיע אותם
החוצה. זה לא עבד.
ובכיתי שוב, ורקדתי שוב. כל-כך חם וכל-כך צפוף ברחבה שאני מזיע
נורא, ויחד עם העשן והאיפור השחור ששורף לי בעיניים אי אפשר
לדעת שאני בוכה שם. שכשאני צועק את "גניבה" של היהודים המילים
יוצאות לי מהפה ונשארות תלויות באויר, ואני רואה אותן. צהובות
וירוקות, תלויות שם מעלי, מרחפות, ואני מנסה לגעת, אני שולח את
היד ומנסה לתפוס אותן...
"דיכאון" לא נמצא באוצר המילים שלי. אני לא מוכן לזה, אני אומר
לעצמי כבר כמה שנים מאז שהחלטתי ככה. לא מוכן להיות טינאייג'ר
נורמאלי מדי, כזה שמדוכא, כזה ששונא את כל המערכת ואת העולם,
כזה עם מבט מזוגג וקפוא בעיניים, שומע מטאל כי זה מרגיז את
ההורים, דור איקס. אני שמעתי את המוזיקה כי אהבתי אותה פשוט,
ואפילו הייתי מאזין לה חלש כדי לא להעיר את ההורים. אני לא אתן
לדבר הזה לנצח אותי - אני אחייך לא כדי להסתיר את העצבות, אלא
כי אני באמת אוהב לחייך. אני אצחק עם כולם על כל העולם, אני
אתן לשמחה להשתלט עלי באופן טוטאלי. אני לא אהיה עבד לרגשות
הרעים הללו. אני אחיה בחיוך, בלעשות לאנשים חיוך ולחייך חזרה
כי אני מצליח.
דיכאון לא נמצא, אפילו אחרי ארבעה חודשים, באוצר המילים שלי.
לא נתתי לו להיכנס.
לצער, לעומת זאת, יש כבר כרך שלם. אבל המחסום נשבר. | 