דלת המתכת הכבדה נפתחה, ואלחנדרו ואני עברנו דרכה. התחלתי לחוש
חרטה על ההדגמה הקטנה שעשיתי לו במסדרון. הייתה זו הגאווה
שערערה את שיקול דעתי. את יכולת הריחוף - המוגבלת - גיליתי
בדרך מקרה רק אמש, וכעת כבר הסתכנתי בחשיפתה לעיני השומרים.
ואולי גרוע מכך, עוררתי את סקרנותו של אלחנדרו, שללא ספק ינסה
לחלוב ממני פרטים, הוא והמופע הטפשי שלו.  

אולם השירותים היה אחד הגדולים במקום, וברור שלא זה היה ייעודו
המקורי. אולם רחב ידיים וגבוה תקרה, שרוי רובו באפלולית תמידית
למעט אור אפרפר שחדר פנימה מהחלונות הגבוהים. על רצפת
הלינולאום הוצבו, ללא סדר נראה לעין, תאי שירותים, חלקם
מקורים, חלקם חשופים לחלוטין. מצאתי אחד פנוי ונכנסתי אליו,
במטרה לשקול שוב את מצבי.

חששותי התאמתו כאשר הבנתי שיחד איתי נכנס לתא אלחנדרו, ולא זו
בלבד: בטרם הספיקה הדלת להיסגר ראיתי שומר עוקב אחריו במבטו.
אלחנדרו הביט בי ואז לעבר החלונות. שמעתי את עצמי נאנח, אך
ידעתי כבר מה עלי לעשות.

כאשר הגיע אלחנדרו אל חלונות האולם, כבר צימח כנפיים.