הולכת לאיבוד בין כל הדרכים שבחרתי, כבר לא יודעת לאן ללכת.
נדמה היה בהתחלה שידעתי מה אני עושה, שאני שולטת בהכל, ופתאום
נופלת ומבינה שכבר אין אף אחד שיקשיב, הרבה שומעים אבל מי
מקשיב?
עושה את אותם דברים, מה שצריך וגם מה שלא, כמו מכונה, עיניים
חלולות וריק עצום שהולך ונפער.
ריקנות שוחקת של שגרה וחוסר במחשבה, אטימות שגובלת בטירוף.
עיניים עצומות מבחירה, לא מסתכלים עלי, לא רואים אותי.
המחנק הזה בגרון שלא עוזב אותי, הכל בסדר, ועדיין דמעה תלויה
בקצה העין.
צוחקת, מאושרת, לכאורה, רק לכאורה, העין אינה אמינה, עיניים
משקרות.
מבט צלול נמתח אל האופק הכתום מתענג על טיפות אחרונות של שמש,
הלילה כבר מראה אותותיו.
יש כאלה שנועדו להיות לבד, הכל נראה בסדר, מה זה בסדר, מצוין,
ובכלל החיוך לא יורד מהפנים, אבל מהם פנים לעומת נפש?
צועקת להתמודד ובורחת, לעולם לא תהיי מאושרת כי לא חווית כאב
אמיתי, אושר הוא פרס שאת לעולם לא תזכי בו, כי פשוט אין לך על
מה.
אנשים נשרפים מסביב, נשמות טהורות שנחרכו באש המציאות, יגון
קודר שלא מתאים למסגרת שהאנושות בנתה, לא נורא, מתעלמים.
מערבולת של רגשות, משהו מטורף, כמו סמים, כמו מחלת נפש, רגע
מאושרת רגע נחנקת ואח"כ רוצה לעוף.
חושפת בקלילות, חיוכים ילדותיים מלווים כל מילה, לפעמים עדיף
לשתוק, זה בריא.
שואלת את עצמי מה יקרה אם אצעק, ולא מהפה, מהלב, האם יהיה את
הזה שישמע, את זה שנפשו אוהבת מספיק לשמוע את זעקת הלב והתשובה
קורעת אותי לגזרים.
לפעמים אני לא בטוחה שהתבגרתי או שהשתניתי, לפעמים נדמה שכל מה
שאני צריכה זה להתכרבל חזרה לתוך הבטן ולנוח קצת, מוגנת
ותמימה.
אנשים מרותקים, מחייכים בתדהמה, לא מבינים איך, ובעיקר לא
מבינים למה.
כשתשאל אותה שאלה גורלית, אותה שאלה כל כך פשוטה שכל כך מסובך
לענות עליה, אני לא אדע מה לומר, והפה יישאר פתוח מגמגם משהו
במלמול לא מוסבר, מי אני?
מטורפים פה כולם, מה הם רוצים ממני, רק ביקשתי לישון קצת, רק
ביקשתי את התמימות חזרה.
משהו בבטן הולך ומתרוקן, אולי אלו החיים, איבדתי משהו שלא ישוב
לעולם, חסר שם משהו, אולי הכבוד, אולי האהבה, כבר לא אכפת לי,
אני רק רוצה לשכוח הכל.
בתי קברות מלאים בשקט הדומם של המוות, של הכלום, דווקא אל
הכלום הזה מתחשק לי לפעמים להגיע.
דווקא הכלום התהומי הזה מרתק אותי, השלווה שלו, הטהורות שלו
והבריחה שבו, בעיקר הבריחה.
הולכת בצעדים נמרצים, מעולם לא הייתי כה מאושרת, מעולם לא
הייתי כה חסרה.
מעולם לא תהיתי האם אחסר למישהו כשאמות, אני מניחה שיהיו כאלה
שאחסר להם, שיתגעגעו, כמו לכל בן אדם.
גם מחשבות על מוות לא מטרידות אותי כמו פעם, לא רוצה למות, רק
להפסיק לחיות.
כמה שאני עייפה מכל המרוצים האלה, כמה שנמאס לי מהתחרות נטולת
קו הסיום הזאת, אני אצנית למרוצים קצרים לא למרתון.
מנסה למלא את הריקנות המציפה בצחוק, בחוויות, בכל דבר אפשרי
והיא רק גדלה וגדלה, ונמאס לי לנסות ועדיין מנסה, רוצה להתמלא
מחדש.
אני מטורפת 7 ואולי לפעמים 8, תלוי מתי שואלים.
הלכתי לאיבוד כבר מזמן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.