היא מתאמצת שלא לחשוב עליו. הנה הוא, בכל גופו הגדול לצידה,
והיא מתרכזת בחוט דק שמחבר בין עיניה לנקודה בקיר. נקודה שאינה
הוא. הקיר לבן, ויש בו חלון גדול שקבוע במרכזו. אולי זה בכלל
החלון שהיה שם קודם, והקיר נועד רק לתמוך בו ולהגן על היושבים
בחדר מן הקור. וגם הקור הוא מצב זמני של שלושת השבועות
האחרונים, נכנס מן הדלת האחורית ולא התריע על כוונתו להישאר.
הנה יום אחד היא זוכרת איך יצאה אל החצר ברגליים יחפות, והאדמה
האפורה היתה לפתע המשך ישיר לאפרוריותם של השמים. הרשתה לעצמה
חיוך שנבלע ברעמים גדולים, חיוך של בוא החורף, ומיד חזרה
לחדרה, הוציאה מן הארון את מעיל הגשם וזוג גרביים בצבעי חימר
ועץ, וכובע צמר אדמדם שהיתה בו טיפשות מסוימת, טיפשות השמורה
לאלה היודעים שהצחוק הוא תמיד הקדמה לאיזשהו בכי, כך סיימה את
טקס החורף הפרטי שלה ויצאה לעולם משופרת.

את החלון מכסה וילון ירקרק, והיא חושדת בו שהיה לבן פעם. קצות
הבד דהויות ממרכזו, ופתאום נדמה לה שהוילון נצבע אט-אט עם
הזמן, בידי מבטים שננעצו בו בחדר הזה בדיוק, ברגעים בהן ניסו
נערות להתרכז בחלון כדי לשכוח, ויחד עם מבט מהורהר שלחו אליו,
אל הוילון, גם סילוני קנאה ירקרקה. ועתה הוא ירקרק וכיעורו
הולך וגדל בעיניה עם כל רגע, יותר מכך- היא חשה איך עם מבטה
שלה הולך הוילון ומוריק, ומתכהה, ולבסוף יהיה ירוק בוהק כצבע
הדשא שמציץ מבעד לזגוגית החלון השקופה, והאשמה תהיה כולה עליה
ועל קנאתה. ובחוץ קר.

והוא מזיז את רגלו בתכיפות, אין בו טיפת שקט עכשיו. על מה הוא
חושב, האם הוא שומע את בליעת הרוק שמצטבר בגרונה מדי כמה דקות,
האם הוא מבחין בתנועות הקטנות, הלא-מודעות-לכאורה, שעושה היא
בעפעפיה, האם הוא תוהה מה יהיה בדקה הבאה, ובזו שאחריה, האם
הוא מלא שאלות בועה מתפוצצות כשם שהיא, האם הוא מתרכז
בלא-לחשוב-עליה.

היא מתאמצת שלא לחשוב עליו. מתנערת ממשבי הרוח הנעימים שמגיעים
אליה מעברו, גלים של חום וריח גופו ושיערו וכפות ידיו
המחוספסות, מבטה נודד מן החלון לנוכחים הנוספים בחדר, אבל כולם
נדמים לה כבובות על חוט, בובות מתנפחות, בובות לבד, פסלים
דמויי-אדם היושבים בנוחיות בכיסאות מרופדים, נושמים לפי קצב
המוכתב להם בידי דמות נוספת שלא ניתן לראותה בעיניים אנושיות,
אבל נוכחותה מורגשת בכל נים.
רק בו יש רוח חיים. היא מרגישה אותו מבעד לעורה, מתאמצת שלא
להתבונן בו, גם לא בזוויות עיניה, אבל מבלי שתוכל לשלוט בעצמה
נמשכים אישוניה לדמותו האצילית. רק רפרוף-מבט בריסיו הארוכים,
המצטופפים סביב עיניים בהירות כצבע הים, גדולות ומבהיקות. וכמה
היא חוששת שברגע שתרשה לעצמה מאית-שניה של הצצה בעיניו, תפגוש
בהן כשהן מופנות כלפיה, כך יתפוס אותה על-חם כשהיא מביטה בו
בהסוואה ותתבייש כל כך.

היא נאבקת בעצמה, לא, אל תביטי אליו, והמאבק גורם לה להניע את
רגלה הלוך ושוב במתיחות, וכמה שהיא משתדלת שלא לחשוב עליו רק
מתגברת בה התשוקה והזרמים החשמליים שביניהם גדלים ומתמתחים
ועוד מעט יהיו לגוש-חשמל-טהור שיסתיר אותו מעיניה, והרי לא
הביטה בו כבר כמעט נצח, יותר מעשרה רגעים, ומה יהיה אם כבר
אינה זוכרת את דמותו האמיתית ומתארת היא אותו כפי שנחקק
בדמיונה, ומה אם המציאות מראה אחרת, ומה אם מוחה וליבה הפכו
אותו בראשה לדמות משורטטת ומגולפת יותר מן הראוי, ואיך תדע
להבדיל בין האמת והדמיון כשגלי החשמל משגעים את זרימת הדם
בגופה ומוציאים אותה מכל איזון אפשרי ותיכף תיפול מן הכסא, לכן
אסור בשום אופן שתסיט את מבטה מן הוילון, וירקרק ככל שיהיה, גם
אם צבעו כבר מעורר בה בחילה והיא חשה איך קנאתה מפוררת אותו
מבפנים ותכף יצרח.

והנה תמה השעה והוא קם מן הכסא והולך רחוק ממנה, ונוכחותו עוד
בכסא שלידה ומאשרת לה את שרצתה לשכוח, עד כמה יש בה את היכולת
הנוראה לאהוב את המלאות שחשה בה בנוכחותו ואיך הריק שנותר ברגע
שהוא קם והולך מהדהד בה בכל פעם מחדש, והרי הוא קם והולך ממנה
ושב אליה עשרות פעמים ביום, ובכל פעם מתמלא הכד ומתרוקן - וכל
התרוקנות שכזו היא כמו הוצאת קוץ מגלגל אופניים, והיא חוששת
שלבסוף יתבלה הגלגל ולא יהיה בו הכוח לספוג את הוצאת הקוץ, שלא
רק היא בפני עצמה כואבת ודוקרת מאין-כמוה, אלא שאחריה יוצא
האוויר מן הגלגל, ומי מבטיח שיהיה מי שייקח את האופניים וימלאן
שוב באוויר, וגם לגלגל יש אורח חיים מוגבל וכוחותיו אינם
אינסופיים, ואם גלגל של אופניים העשוי גומי איכותי ובלתי-מתכלה
נשחק בסופו של דבר, מה הדין לגבי היא-עצמה, שהיא אדם ובכל
התרוקנות כזו היא חשה שהריק בלתי-ניתן-להכיל, ואי אפשר להתמלא
שוב באמת, ועוד היא מתאמצת שלא לחשוב עליו ולא להסיט לעברו את
המבט, כשהכסא שלידה כבר ריק, ריק מזמן.