הולך ברגל לאיטי בתחנה המרכזית הישנה. בעודי עובר מבעד לחנויות
בגדים ודיסקים מזוייפים, אני מבחין בו בקושי בצדודית העין דרך
חלון מלוכלך. הוא מביט עלי ומחייך דרך אוויר קר ומפוייח אשר
מכסה את הרחוב, יושב לו לבדו ומחכה לקליינטים.
איש מבוגר ומוזר. אני חוצה את הכביש, פותח דלת חורקת לחנות
ישנה וחמימה ומתיישב על ספת עור נוחה, אשר ניכר בה שישבו עליה
רבים לפניי...

הוא יהיה עימם ביערות הגשם, פוסע לאט, בתור בלשכת העבודה, בשעת
עצב וכעס... בנגיעה הראשונה. בפרידה. במדברים הצחוחים, בנהרות
הגואים, בשדה הקרב על רקע שאגות המלחמה.

ניצוצות של כישרון ניתזים על פני עורם הלוגם בשקיקה את פרי
עטו, מעטה עדין של דיו אשר חודר אליהם בחוזקה באמצעות מכשיר
בעל מחט חדה, בו הוא אוחז בקפידה בידו המיומנת, ומותיר בהם את
חותמו.

שינוי בחיים, מרד נעורים או סתם ציור יפה, או לא, הדיו נספג
בגופם ללא שאלות, מתערבב ונעשה חלק מהם.

הוא יהיה אתם כשידם תאחוז בידה בחדר הלידה, הוא יהיה אתם בשדות
החיטה, במרחבים הפתוחים, פוסע במקומות שרק הם צעדו. בנסיעה
ארוכה בדרך אליה ובכמיהה העמוקה שלה אליו. תמיד...

"ילד" הוא קורא לי לפתע, "רוצה לעשות קעקוע? או שסתם אתה יושב
פה ומסתכל עלי?"
"סתם חשבתי שנייה על משהו...כן, אני רוצה", השבתי לו מהוסס.
עוד דקות ספורות הוא יהפוך לחלק בלתי נפרד ממני גם.