אני עסוק כל היום במבחנים, מגנים ובגרויות. יש לי סדר יום
עמוס, הכל מתוכנן, ללמוד, להתאמן, לנגן. והכל בשביל מה? בשביל
שיהיה לי טוב בחיים, להבטיח עתיד.
פתאום אני שומע, בין נשיפה לשאיפה, עוד חייל מת, נהרג בעת
פעולה. בפעם הראשונה אני נכנס לעיניים שלו, ואני חושב לעצמי,
מה עם כל מה שהוא עשה? כל התוכניות, בגרויות, לאן הכל נעלם?
ברגע אחד נקטע מהלך של 19 שנים, זה הגיל של אותו חייל שהשם עוד
לא ניתן לפירסום. מהלך של בנייה מהיום הראשון, בנייה של חיים,
וברגע אחד הכל מתנפץ לרסיסים, בחדירה של כדור אחד, שמפסיק את
כל המערכת. למה זה חייב להיגמר ככה?
אני חושב, אולי זה היה אמור להיות ככה? אבל זה לא הוגן.
מי אמר שהחיים הוגנים? אבל זה כבר לא חיים. זה מוות, רצח, אין
פה בחירה.
אותו חייל אהב, רצה, הרגיש, למד, עשה... עכשיו הוא שוכב עם
עיניים סגורות, קר כמו קרח והלב עומד דום.  
ביום הזיכרון המדינה תכבד גם אותו. דקה של מסיכות של אבל,
וחוזרים לחגיגות, לענייני היומיום. יהיו קצת טקסים בארץ, אבל
היום מי כבר עומד דום? כל 5 דקות פלאפון מצלצל בקהל, ואנשים
כולם צוחקים, אין להם כבוד, כבוד לאותם חיילים. רק כשהם יעמדו
שם, ישמרו בשבת ויגנו עלינו, הם יבינו מה זה כבוד למתים. אותם
אלה שנתנו את נשימתם האחרונה למען שאנו נוכל לחיות.
האם ככה זה היה צריך להיגמר? עוד חייל ללא שם בחדשות, בעדכון
מיוחד. וכל אותם דברים שהוא הספיק לעשות נמחקו מהעולם. נשארו
רק הזיכרונות של הקרובים, החברה. נחמה יחידה שלא מנחמת אף אחד.
אין הצדקה ואין נחמה.
והמדינה ממשיכה בשלה, ובצדק. את מי זה מעניין? אצלנו, זה כבר
שיגרה. אי אפשר לעצור את הזמן, הוא ימשיך בשלו, ואי אפשר
להפסיק את העולם. חייבים להמשיך, למענו!
אחרת, לשם מה הוא מת? תגידו לי שזה נכון.

המוות, אני עכשיו חושב, איך זה יהיה למות. אני לא רוצה לדעת,
אני רוצה לחיות. המוות זה ההרפתקה האחרונה שתהיה לי בחיים, ויש
לי עוד הרבה מה לעשות. אבל גם לו, לחייל, היה הרבה מה לעשות,
לא? אז איך אפשר לדעת מי יחיה ומי ימות? מי קובע את זה?
אלוהים, או שהצלף? אולי זה נכון מה שאומרים, שלכל כדור יש
כתובת מיוחדת, איפה הוא אמור לפגוע מהתחלה.
אותו חייל מעכשיו ישמש רק ככלי במלחמה. אנשים ידרשו נקמה. ועד
שהם לא ישיגו דם הם לא ישקיטו את קולם. הם אולי מיעוט אצלנו,
אבל מיעוט מאוד רעשני אם אפשר לציין. אי אפשר שלא לשים לב
לאנשים שמחפשים אחרי הסיבה הראשונה להכות באויב. שהצבא יכה
באויב, לא הם חס וחלילה. זו לא המלחמה שלהם.

זהו הסיפור של חייל אחד שנפל ומת. חייל אחד ויש עוד הרבה
אחרים, ולצערי הרשימה רק הולכת וגדלה. הם נתנו את חייהם
בשבילנו.

בכל העולם מצאו לארץ תיאור של מקום שכוח אל.
ולנו נשאר רק לפנות אל אותו אלוהים ולשאול: למה?