הוא בסך הכל רצה להיות נחמד. שהחברה שלי לא תחשוב שהחבר שלי
סנוב. זה היה תמים, וגם אני הייתי תמימה. אז את המספר נתתי לו.

והוא התקשר. יום אחרי זה היא כבר ידעה את כל הדברים הקטנים
שלנו. פתאום היא יודעת דברים לפני שאני ידעתי עליהם, מספרת לי
מחדש מי זה החבר שלי. מעיזה להגיד לי שאני לא בסדר בהחלטות
שאני לוקחת, מחליטה במקומי מה טוב ומה לא טוב לקשר שלי עם
החבר שלי.

היא הפכה מהחברה הכי טובה שלי, לידידה הכי טובה שלו. תפסה את
המקום שלי בקשר שלנו ופשוט נכנסה בניינו.
אם הייתי אומרת לו משהו הוא היה חושב שאני שוב נכנסת להתקפי
קינאה והסטריה.
בסופו של דבר, אמרתי לו. אמרתי לו שזה מפריע לי ושאני לא
מסוגלת לנהל ככה מערכת יחסים עם גלגל שלישי באמצע.
חודש אחרי המקרה נפרדנו, והיום הם יחד.

נשארתי עם המון צלקות בלב, עם המון כאב וחרטות.
נשארתי עם החלטות חדשות, ועם המון המון חומות.
נשארתי עם פחדים, ועם המון כאבים.

היום, כשביקשת, הרגשתי שוב את סיבוב הסכין בתוך ליבי.
הפחד הציף את כולי מחדש, והחומות שלאט לאט ניפצת נבנו מחדש.
אחרי שניתקנו את השיחה הבנתי שמה שהיה לפני שנה צריך להישאר שם
ושאני צריכה גם לעמוד מאחורי מה שאני אומרת.
הרי החלטנו עם הלב, ולא לתת לפחדים להציף מחדש. מנפצים חומות,
שוברים קירות ואת הפחדים הכאבים והדאגות להשאיר שם מאחור.

כי מה שהיה, היה. והוא זה לא אתה.