בהופעה האחרונה בפתח תקווה,
פספסתי את האוטובוס ומוניות השרות
והתחלתי ללכת בכבישי פתח תקווה,
לילה קור וכוכבים גדולים מסמנים בדידותי על השמיים,
התחלתי ללכת את הכאב החוצה ממני, רוקעת חזק באדמה ובכביש
שיצא ממני החרא הזה, מה שמאיים למשוך אותי למטה למטה  -  
לשקט האבסלוטי.

הלכתי ורקעתי את הכאב ממני,
ועם הדרך באו הדמעות ועם הדמעות בא הכאב החונק הזה
במרכז החזה עד מרכז הבטן, כבד ומעיק ועוצר נשימה.
כל כך רציתי שמישהו יעצור את הרכב שלו, ויבוא ויחייך אליי. . .
.
סתם איזה מישהו שיראה אותי נופלת
ויושיט יד לפני שאני נופלת עמוק מידיי
ואף אחד לא בא ולא עצר
רק האוטובוס האחרון
לתחנה מרכזית

מצאתי מונית שרות בלי מקום ישיבה
וישבתי על רצפת המונית כל הנסיעה
לא היו בי אנרגיות לטרמפים
לא היו בי אנרגיות לכלום

חזרתי הביתה, ובמקום למות זמנית במיטה
אספתי את עצמי ואת האופניים ויצאתי לרכיבה היומית
נסעתי הלאה ממני את החרא, התשתי את עצמו במהירות
ובלבד שארגיש פחות, שיכאב פחות, שארדם מהר
לפעמים אני מפחדת להרגיש עד הסוף
להגיע למקומות כל כך לבד
שאפשר שאפול

יום ראשון 25 פברואר 2001