הוא לא מכיר אותה.
היא שונה, היא אחרת.
מתחפשת לאחרת מנסה למצוא לעצמה חיים אחרים.

השעה 22:00 יום חמישי.
היא מול המראה מתאפרת בשלל הצבעים, לובשת את הדברים הכי מפתים
שמשנים אותה לחלוטין.
שמה נעליה ואת עגיליה, מסדרת את שערה ומוכנה ללכת.
לקחה מונית ומהירה להגיע.
היא נכנסה למועדון בראש מורם... אף אחד לא הכיר אותה... היא
שונה.
היא התחילה רקוד כמו שהיא לא רקדה בחיים.
הוא ראה אותה ורצה אותה בכול דרך.
אבל היא צחקה... היא ידעה מה הוא רוצה. ושיחקה את המשחק.
הוא תפס את ידה ומשך אותה... והיא... והיא עם החיוך.
הוא הסתכל לה בעניים והתקרב לנשק אותה.
והיא הסתובבה!!
"העניים האלו" הוא אמר... "ראיתי אותם איפשהו... "
היא גיחכה בתוך עצמה וחזרה לרקוד.
הוא משך אותה אליו בכוח וחיבק אותה, היא התנגדה בתוקף.
(אף שהכול היה משחק עבורה)
שפתיו נגעו בשלה ושפתיה בערו!
היא ברחה וחזרה הביתה... ולא הפסיקה לחשוב על מה שקרה.
דווקא הוא האחד הזה...
ישבה ובהתה בקיר ולא הפסיקה לחשוב על כול מה שעושים לה
בתיכון.
לבסוף נרדמה.
למחרת הגיעה לבצפר ואף אחד לא הסתכל או זיהה אותה מאתמול
בלילה. וזה הוא באמת היה ליד הלוקרים... פתחתי את הלוקר שלי
ומצאתי מכתב: "חנונית חנונית חנונית... ממני סקוט"
סקוט התקרב אליי והתחיל לצחוק... ואני הסתרתי את כאבי מתחת
למשקפיים והבגדים הבלוים. הוא דחף אותי והתקרב אליי.
הסתכל עליי שוב באותו מבט בעניים.
ואז אומר:"העניים האלו שוב אלו!!!"
הוא קלט שזו אני "שייטטט אני רוצה למות!!"
הוא התקרב לשפתיי ואז חברו הגיע... הוא התרחק כדי לא לעשות
לעצמו בושות.
למחרת חזרתי למועדון באותה שעה... וגם הוא.
הוא חיכה לי בקוצר רוח , הסתכל על השעון.
וראה אותי בשימלה האדומה הצמודה , שאף פעם לא ראה עליי.
התחלתי לברוח כדי שלא יתפוס אותי... דחפתי אנשים והוא אחריי
במלא העוצמה. נפל לי העגיל , אבל לא העזתי לחזור האחורה.
והוא אמר: זו לא היא , לא יכול להיות! והרים את העגיל.
יום ראשון הגיע והלכתי לקחת את הספרים של כימייה מהלוקר.
הוא התקרב גם הוא ללוקר שלי. אני שיחקתי אותה כאילו זו לא
אני.
הוא התחיל לחקור אותי והכחשתי... והוא קיבל את העובדה שזה לא
אני.
הרמתי את הקופסא שעלייה כתוב: שייך לסינדי.
ונפל העגיל הנותר... הוא קלט את זה והוציא את העגיל השני
מכיסו.
ואמר: זו את....מי היה מאמין שכזו יפה - כזו שונה ומסתתרת
מפני עצמה.
בורחת מפני מה שהיא ולא רוצה לגלות מה היא באמת.
ואני התחלתי להגיד מילה. ואז הוא נישק אותי והפעם בלי בושה.
אני באמת כזו אחרת!? או רק העטיפה שונה!? אני נשארת אני למרות
הכול.

קראתי לסיפור זה סינדרלה בקנקן כי...סנדי=סנדרלה אבל הפעם הלך
לאיבוד העגיל ואותה אישיות חבואיה. כולם הסתכלו בה רק מבחוץ
וקבעו מה היא באמת... עדיין לא ברור אם היא מסתתרת מפני עצמה
או שהאחרים מנסים לשנות אותה... את זה אתם תקבעו