האם זהו באמת השוני בינינו: חיפוש אחרי הפשטות והמשמעות
במקומות השונים? האחד מחפש קצת שקט בבית אחרי יום של עבודה
המאמצת את המוח, והשני מחפש בבית משהו שיאתגר את התאים האפורים
בסוף יום חסר חשיבה? ולמי בסוף היום כואב הראש יותר? השגרה
שוחקת, לא משנה איזו, ובסופו של יום כולם רצים, מנסים לברוח
ממנה, לפחות לכמה זמן. המציאות מעיקה על שנינו ושנינו בורחים
ממנה, האחד לקריאה, השני לכתיבה. קריאה מעמיקה של הקלאסיקה
האירופאית של המאה העשרים, וכתיבה, נסיונית ובדיונית, כמה
שיותר רחוק מהמציאות. שנינו נושמים כבד.
מחר בבוקר נתעורר כמו תמיד באותה מיטה, נתלבש לקולות הרדיו,
ארוחת בוקר, וניסע כל אחד לעבודתו. אתה כרגיל תקפוץ בשעה הכי
עמוסה ביום לכוס קפה וסיגריה, משועמם יותר מתמיד, ושואל עשרים
פעם מה שלומי, מנומס כרגיל. "אל תעשה תכניות ליום חמישי, הזמנו
חברים זוכר?" והאמת היא, שבחצי השנה האחרונה לפחות שום מסיבת
יום חמישי שלנו לא הצליחה, כולם מתים לישון בסוף השבוע. אז
עושים משהו שקט, כדי להרדים עוד יותר... שיחה שקטה בשבילי,
ואתה מנהל עוד ויכוח על מה שיציל את המדינה. אני אוסף ידע, את
אוסף חוויות, כך זה נראה - אספנים. המציאות כנראה כבר לא
תשתנה. זה - החיים, אין ספירה לאחור, אין תחנות ביניים, פסקי
זמן, וסכומים בטוחים, ורק העיתונים נראים יותר ויותר כמו פריט
מטקס פולחן מזוכיסטי. שנינו רצים: בכיוונים שונים, ביחד, באותו
מקום - שנינו נושמים כבד.