עוד שנה,
עוד שנה של געגועים בלתי פוסקים,
עוד שנה שבזכרון נוצרים ולא שוכחים.
נשארת אותו ילד חמוד עם חיוך שובב מכיתה ח',
צעיר לנצח, שוכב מת.
מסתכלת על חבריך הבנים, שעכשיו כבר חיילים,
תוהה מה היה אם עוד היית בין החיים.
אולי היית מגדל זקנקן על הפנים,
קול מתחלף, אתה יודע- הדברים הרגילים.
אך אתה נשארת אותו ילד חמוד עם חיוך שובב מכיתה ח',
צעיר לנצח, שוכב מת.
אני זוכרת שבהלוויה אמא שלך לקחה חול ביד
ואמרה, כשדמעות חונקות את גרונה,
"תראה עמיתי, מלאך שלי, היום במקום ג'ל אנחנו שמים לך חול על
השיער".
אם רק היית יודע כמה אנשים יושבים, בוכים,
וככל שהזמן עובר מתמלאים בעוד געגועים.
הזמן אמור לרפא את הלב,
אך במקרה הזה הוא רק ממלא אותו בעוד כאב.
וכל יום שעובר, עצוב לנו יותר.
נשארת אותו ילד חמוד עם חיוך שובב מכיתה ח',
צעיר לנצח, שוכב מת.



עמית שלנו...
אנחנו זוכרים, אוהבים,
ולעולם לא שוכחים.