ביום בו הוא אמר לה שאין למחלה שלה מרפא, ושהיא עתידה לאבד לאט
לאט את הרצון לחיות ולחייך - היא הבינה.
היא הבינה שאת הנקודות, כל הדברים שחשבה שיש לה, היא כבר לא
תמצא, שהן לא היו וגם לא יהיו ולא משנה כמה היא תחפש אותם תמיד
היא תגיע לאותה הנקודה... ריק.
ודווקא אז, כשחשבה שזהו, שאין כבר סיבה שתהיה קיימת ואין לקיום
שלה משמעות - הוא הופיע, והוא אמר לה שלוש מילים שהביעו הכל
:"יש לך אותי".
באותו הרגע כבר לא הייתה היא, הייתה צל של מה שהייתה.
מילדה-אישה חזקה שעמדה מול כולם ויכלה לנצח את הרוח בכח הרצון
שלה, ילדה-אישה שלא בכתה ושלא הראתה את הצד השני שלה ולא
הורידה את המסכה שכיסתה בה את פניה במשך 17 השנים בהן היא חיה
כי רצתה להגן על עצמה מפני אחרים, היא הפכה למישהי עם רגשות,
או יותר נכון, מישהי שיכולה לבטא את הרגשות שחוללו בתוכה במשך
17 השנים המזוייפות בהן היא חייתה עד אז.
שלוש מילים, שלוש מילים שגרמו לסערה לפרוץ.
אבל היא לא רצתה אותו לידה. היא ידעה שכשהיא תיפול, הוא יפול
ביחד איתה והוא לא יצליח לעלות בחזרה ממנה, ובלעדיה הוא לא
ירצה לחיות...
הם הבינו אחד את השני בלי מילים, בלי יותר מדי דיבורים, רק
במבט.
הם היו נקודות אחת לשני.
היא הסתכלה עליו והוא הסתכל עליה, ובמשפט אחד הוא סיכם את הכל
:"למרות הרעש מצאתי את השקט בתוכך".
היא התחילה להרגיש יותר טוב אחרי זה. מיום ליום השתפר מראה
וחיוכיה עלו לעתים והאירו את עולמו, ואת עולמה איתו.
ויום אחד היא פשוט נפלה בלי היכולת לקום.
והוא ישב לידה כל יום בלי הפסקה או מנוחה ובאחד מרגעי השקט אמר
לה :"אני מצאתי מי אני בזכותך ואני מאושר. האם גם את מצאת?"
היא הייתה שקטה לדקה.
ורק אז הביטה בעיניו, חיוורת ואמרה לו רגע לפני שעיניה נעצמו
:"את האושר שלי מצאתי בך, אבל... מה זה משנה מי אתה אם אתה
מת?" |
