[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיקלה סיני
/
על האדמה ההיא

  "האחים שלי כאן,
 תשמע איך הם שרים:
הם מתים שאני ואתה כבר
        נשלים...
כמו ששכחת אותי, עכשיו
    תכפיל במיליון
בהתחלה תוסיף שש ,
  תעשה ת'חשבון...
     זה המון."




לפני שטסנו הייתי אחוזת התרגשות, אחוזת סקרנות וציפיתי בקוצר
רוח למתעתד לבוא, רציתי כבר להבין באמת, לראות, להרגיש...
היום, חודש אחרי המסע, אני יודעת שאין מה להבין ואין תשובות.
ככל שעבר הזמן שם בפולין וככל שראיתי יותר מראות כך גם רבו
שאלותיי ותהיותיי.

מילים קצרו מלתאר את תחושותי שמילאו אותי במסע לאדמה ההיא, מסע
שהיה לשורשים שלי - לעמי היהודי, אך גם מסע אל תוך נבכי
נפשי... משום שהעיר בי מחשבות ורגשות שמעולם לא התנסיתי בהם,
שגיונות שמעולם לא היו מנת חלקי.
למדתי המון... כל מה שסיפרו לי אי פעם, כל מה שקראתי בספרים או
ראיתי בסרטים - "תפס צורה"; כשהייתי שם, כשהרחתי, כשנגעתי.
כשהרגשתי...

כשנכנסנו בשער הקשת של אושויץ כולם נעשו שקטים, דממת מוות היתה
בחלל ואני הייתי אחוזת אימה. הלכנו בשקט בין הצריפים, והשקט
הזה כל כך הציק לי. זה היה שקט רועם. כולם מביטים על כולם
וממשיכים לשתוק במעיין סולידריות והבנה ואני רציתי לצעוק. אבל
לא צעקתי. המשכנו מהלכים בין הצריפים, שומעים את אנשי העדות
ולאט לאט חשים את הפנים שנופלות את הגב שמתעקם את הרפיון
בגוף...
הרגשתי את חוסר הצורה שנרקם בי, הכל נהייה מעוות, בלתי
נתפס...

וראיתי את הכמויות המפלצתיות של הנעליים, הסירים, המזוודות,
השיערות... ערימות על ערימות.  באיזשהו שלב כבר לא ראיתי
ערימות של נעליים וסירים ומזוודות, פשוט ראיתי גוויות...
כמויות של גוויות שצועקות, שזועקות ללא קול. רציתי לבכות, אבל
הבכי המשחרר לא בא, הוא רק חנק לי יותר ויותר את הגרון ואת
דרכי הנשימה.

בכניסה למיידאנק הרגשתי בריח... ריח של ממש. כיצד ניתן לתאר
ריח לאשורו? ריח מבחיל, מחריד שלא מותיר לך הרבה ברירות אלא
להניח את כף ידך על אפך ללא כל מבוכה כי אם מתוך אינסטינקט
אנושי, אח"כ מתרגלים לריח, והוא כבר לא גורם לבחילה, אח"כ
רוצים לשים את כף היד על העיניים ולסרב להאמין, אבל לא עושים
זאת כי לאט לאט  מתחילים להאמין... חייבים להאמין. רציתי בכל
מאודי לגעת בנעליים, הכל פתאום היה מאוד מוחשי, הנעליים היו
במרחק של נגיעה ממני... וכולם נגעו, ניסו לחוש כמה שיותר.
פתאום פחדתי לגעת, פחדתי להתחבר יותר מדי... אז רק הבטתי סביבי
כשעיני פעורות: נעל עקב, נעל של עולל, נעל עבודה גדולה, נעל
בית... ואז ראיתי אותה - ענוגה כמו שרק נעל בלט יכולה להיות
ענוגה. מרוב שהיתה ענוגה הכאיבה לי כל כך ובכיתי בפעם הראשונה
במסע, בפעם הראשונה על האדמה ההיא.

נעלי הבלט שלי וורודות, הנעל שהיתה מונחת שם היתה שחורה
ובודדת, המחשבות העיקו עלי... חשבתי מי רקדה בנעל זו, האם
בחורה בגילי, האם ילדה צעירה ממני או שמא זו נעל ריקוד של
גבר... חשבתי על הצעדים שעשתה, על הכאבים שגרמה לרגליים, על
הקפיצות באוויר על החיים שחייתה... פתאום מבינים את זה -
שמאחורי כל זוג נעליים היו פעם חיים, היה אדם שנעל אותן, משום
שהכמויות האדירות מטשטשות כל פרופורציה ומאוד קשה לחשוב על
היחיד. הגילוי הזה טלטל אותי וחבט בי עת בכיתי.

בכל ערב התקיימו דיונים בלובי של המלון, ותמיד היתה התלהמות
יצרים: אנשים התווכחו, התרגשו, חיזקו האחד את השני... הדיונים
נסבו גם בנושאים שעמדו על סדר היום כמו דת, מדינה, ציונות ודו
קיום. לא השתתפתי בדיונים. התקשיתי לדבר. גם משום שחשתי שכל מה
שאומר ייתגמד אל מול מה שהרגשתי באמת. אמנם לא הצלחתי לדבר,
אבל רקדתי. רקדתי בטקס לכבוד מרד גטו וורשה. רקדתי את ריקוד
המרד, ריקוד החיים.

בסוף אוקטובר 2002, באנדרטת רפופורט שבוורשה רקדתי את תחושותי,
רקדתי למען אותה נעל בלט שחורה שלא זכתה להמשיך ולרקוד, רקדתי
למען אחי. עת רגשות קיצוניים געשו בי - עצב כבד המהול בגאווה -
חשתי מנצחת.

זכורה לי תמונה מרגשת במיוחד: המשלחת בתוך תאי הגזים כאשר כמה
מאיתנו אחזו בדיגלי ישראל גדולים. הדגל שלנו נראה כל כך זוהר
על רקע החדר האפור שסימל מוות, ונדמה שזרק נגוהות של אור בכל
בכל מקום של מוות שהיינו בו. זו היתה חוויה מיוחדת במינה.

כשנחתנו מטיסת הלילה, ראיתי את אורותיה של תל אביב מחלון
המטוס. התרגשתי מאוד. ואז למאית שניה, לא ראיתי יותר את האורות
שלאורך החוף, ראיתי אלפי נרות נשמה שמכסים את העיר וזה היה כל
כך אמיתי... כשהנחיתה הורגשה במלואה ראיתי זנב של מטוס סמוך,
מטוס אל על, חשבתי כמה אנחנו שוב רחוקים מהאדמה ההיא וטוב שכך.
עיני טבעו בפסי התכלת שעל הדגל שלנו שהיה שם על הזנב של המטוס
הסמוך, עיני נרטבו קמעה אבל אז חייכתי חיוך גדול...

המסע עדיין מהדהד בליבי וממשיך בתוכי, ואני יודעת שתחושותיי
מהאדמה ההיא ישארו איתי לנצח...
והחלק הקשה מגיע עכשיו - לחיות עם מה שראיתי שם...
לחיות עם מה שגיליתי שם...



לזכור ולא לשכוח!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פועלי כל העולם
- תחזרו לישון,
יש שביתה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/12/03 8:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקלה סיני

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה