( לבד ברחוב שלומציון המלכה בתל אביב, ביד בלונים ועוגת בית
וחברה שלי עסוקה מידיי לחיבוק שלי, לא שומעת אותי !
ואני מחכה מתקשרת עושה הכל חוץ מלומר
שאני זקוקה לה. חברים אמורים להבין !
היא לא באה, תליתי הכל על הדלת והלכתי )
דנה רמסה אותי בהתעלמות ארוכת הטווח שלה,
ובשיא שלה שהיה ביום ההולדת המחורבן הזה.
אז אין ולא היה לי שום פתק לשים לה
בחבילת ההולדת הקטנה שלה,
יש בי אליה אהבה גדולה והיא יודעת את זה -
אבל הפעם היא תצטרך לדמיין אותה, המתפוגגת לאט לאט
באוויר העכור כל כך של האדישות ההתעלמות וחוסר תשומת הלב.
אולי החברה הזאת שאיתה אכלה ארוחת ערב חשובה לה ממני ,
אולי היא נותנת בה הרבה יותר שמחה ואושר ,
ואין לי מה להתווכח איתה - חברים זו לא חתונה קתולית.
אבל אולי מתישהו דיי נמאס לי לקבל מדנה
פרורים כל כך קטנים
כל כך ספורים,
כל כך כמושים מצומקים וכחושי חיים של יחס ואהבה
אולי נמאס לי להיות מוסיקת הרקע לפלאפונים של ריק הנקניק ,
אולי נמאס לי להיות חברת הרקע לכל חברי הבמה המרכזית שלה,
אולי נמאס לי להתקשר וליפול שוב ושוב על חוסר זמן ,
על זמנים עסוקים קצובים בשניות,
ואולי פשוט נמאס לי להיות כל כך סלחנית
על כל החרא שאני אוכלת,
גם מדנה וגם קצת מאחרים
זמנים קשים מזמנים ממני מסקנות קשות --
לפעמים זה כל כך כואב לעזאזל !
ואני בטוחה שדנה יודעת,
כשהיא אומרת שזה מה שהיה נכון לה -
אין לי טיפה שחוקה של ספק שברור לה
שיש כאן כאב ואיזה שחיקת חברות,
שהיא עושה עכשיו כי כל נכון לה
שם בהוד השרון.
אולי אין לי סיבה להתלונן,
כי גם אני לא כזאת נפלאה ועושה הכל -
אבל הפעם יש לי הרגשה שאני קולעת בענק
הגיע זמן שינוי , הפעם לטובתי
10 פברואר, 2001 |
