ארבעה נרות דלקו לאיטם...
הכל סביב כה שקט, אפשר
היה לשמוע לחשם.

אמר הנר הראשון:

'' אני השלום!

מעטים מדי עושים מעט מידי לקיומי.
אני חש שקיצי קרב.''
ולהבתו דעכה לאיטה עד שנפחה נשמתה...

אמר הנר השני:

'' אמונה!

לדאבוני הרב, מסתדרים היום בלעדי.
אינני מוצא הצדקה כלשהי שאוסיף לדלוק
עד סופי.''
כשסיים הנר את דבריו רוח קלה כיבתה אותו ולא יסף עוד.''

הנר השלישי חיכה בסבלנות לתורו ואמר בצער
'' אני אהבה!

אין בי כח עוד להוסיף ולדלוק. האנשות חדלה
להעריך נכונה את חשיבותי. האנשים הפסיקו
לאהוב אפילו את הקרובים להם ביותר.''
מיד לאחר שסיים את דבריו נפח את אורו.
לפתע...
נכנס לחדר ילד, הבחין בשלושת הנרות
הכבויים.

'' אתם אמורים לתת מאורכם עד
כלומתכם.''
אמר הילד ולא הצליח לעצור את פרץ דמעותיו
ואז אמר הנר הרביעי:

'' אל חשש פעוטי, כל עוד דולק אני,
שנינו נצליח לשוב ולהצית את הנרות
הכבויים.

אני התקווה!''
בעיניים בוהקות, לפת הילד בנר התקווה והצית את הנרות
הכבויים.

                  ללהבת התקווה
                 אסור לה שתכבה
                        לעולם.

           כל אחד מאיתנו מחויב
      להתמיד ולטפח:

          תקווה,
         אמונה, שלום,
       ואהבה!!!