דף הסבר לתערוכה. גן התעשיה עומר, 1997, בחסות סטף ורטהיימר.
במציאות בעלת אין סוף מימדים, מצוי האדם בשניים מהם. שהם
מימד הרוח ומימד החומר. מאחר וגם מימדים אלו בעלי נתונים אין
סופיים, מצוי האדם רק במסגרת של תווך מסוים מוגבל מאוד. (חשבו,
על תווך קרני האור שאנחנו בני האדם מסוגלים להבחין בהם, לעומת
אין סוף גלי אור למיניהם המצויים בטבע.) וכל מה שהאדם יחשוב,
ירגיש, יהגה, יחלום, יבנה מכשירים להרחיב את ידיעתו ומחשבתו,
יחווה בקשר מיסטי ועוד, תמיד ישארו הם במסגרת שני מימדים אלו.
מרחיבים פה ושם את היריעה כאשר האין סוף תמיד יהיה לפניו כארץ
מזמינה ואליה לא יבוא. נושא בקרבו אותם מחסומי מוגבלות אנושיים
אשר מהצד האחד מגבילים ומן הצד השני משמשים מחסומי הגנה מפני
פלישת האין סוף שיביא לקיצו. את המחשבות הללו לא אני היא
שהבאתי לעולם. בצורה מסודרת יותר ומעמיקה בהרבה העלה על הכתב,
ברוך שפינוזה. לנו לא נותר אלא לעלעל בדפים ולחפור שוב ושוב
במחשבתו מחדש.
מאחר שאני משייכת את העבודה שלי, במידה מסוימת, לזרם הרומנטי,
רואה אני את עצמי מחויבת להביא כאן מעט רקע היסטורי.
עם המהפכה התעשיתית והשינויים שהיא הביאה בעיקבותיה,מצאו אנשי
התנועה הרומנטית את עצמם בהתנגשות עם תנועת ההשכלה שדחפה
קדימה, מתוך אמונה שאדם משכיל הוא בהכרח אדם טוב יותר. שתי
התנועות גם יחד ראו את מראות תוצאות המהפכה התעשיתית, את
החללים האנושיים והסביבתיים שהיא הביאה. ובאותה סיטואציה עצמה
אלו רואים את העבר הנאיבי ספוג הבורות כשחור ומביטים בתקווה אל
העתיד הוורוד בו ההשכלה תקנה לאדם מעמד בורא עולם, ואלו נחרדים
מהנתק מהטבע ונתק מתחושת השלמות האין סופית שההשכלה ובעקבותיה
התעשייה הביאו על האדם. חרדים מהעתיד מביטים בערגה וגעגועים אל
אותה שלמות אין סופית שהייתה מנת חלקו של האדם התמים
הפרימיטיבי. אחד מסימני הדרך לאותן מחשבות היא יצירתו של
היינה, "על השירה הנאיבית והשירה הסנטימנטלית".
שני הזרמים גם יחד גילו אז את שפינוזה המדבר על כך שהדרך
להשגת החרות היא בעזרת השכל, שה "אין-סופיות" היא המהות והמהות
היא ה"אין-סופיות", כלומר, המציאות היא שלמות אין סופית ואין
דברים מחוצה לה, ושדרגת המוסר האנושי תלויה בדרגת הבנת
המציאות. שפינוזה דיבר על שלוש רמות הכרה.
1. הכרה פרטית, מאפייניה הם שהיא סבילה סובייקטיבית וחושנית.
וכל זאת משום היותה הכרה בסיסית ומולדת.
2. הכרה שכלית. זו הכרה נרכשת, תוצר של למידה ומשום כך היא
פעילה וביקורתית. זו הכרה מדעית העוסקת בהבנת חוקים נצחיים.
3. הכרה אינטואיטיבית, הכרת הפרט את תכליתו במכלול האין סוף.
זוהי תפיסה ישירה, בלתי אמצעית, מאין תובנה פנימית שלא רק שהכל
תלוי בשלם, אלא שהפרט המסוים תלוי בשלם והשלם בו. במילים
אחרות, הבנת הדבר הפרטי הנתפס במקומו ההכרחי הלוגי הנצחי, העל
זמני. ומכך תפיסת הכוליות כשלם.
עד כאן מה שהיה. ואולי לא היו הדברים משתנים לולא המהפכה שהמדע
והטכנולוגיה המודרנית עשו בחיינו ולחיינו. כיוון שרק לפני פחות
ממאה שנה, כל הרעיונות וכל המחשבות הללו, היו נחלתם של מעטים.
כיום, כולנו יושבים מול מסכי הטלביזיה ואם לא מלעיטים אותנו
בשידורי רייטינג, הרי קיימים כל הסיכויים שנצפה במראות המגיעים
אלינו מהחלל, או ניתוח היסטורי של מהפכה זו או אחרת, ואולי
נצפה בטיול מרהיב בתוך גופינו, ובעצם מה לא? אבל, העיקר הוא
שהאין סוף אינו עוד רק אמונה לאדם הדתי ומחשבה לפילוסוף המעולה
על כל אדם מן הישוב. האין סוף חודר למודעות של כל אדם ואדם
משום היותנו מוזנים בנתוני אין סוף לאן שלא נפנה. אומנם כדור
הארץ התמזער, אבל עולמנו התרחב. ותחושת הפרט במכלול האין סוף
אינו יותר עניין של אמונה, או מחשבה פילוסופית, היא מעוגנת
במחשבה קונקרטית. ואם זאת, נשאלת בעינה השאלה, האם אומנם האדם,
במסגרת מוגבלותיו עליהם דיברתי קודם, האם הוא מסוגל להבין,
לחשוב, או לתפוס את מימדי האין סוף? כאשר ברור הוא שאין הוא
מסוגל לחשוב אין סוף.
דעתי האישית היא שגם לשאלה זו, התשובה היא, לא (מומלץ מאד
הספר, שטוחלנדיה). אם האין סוף, עפ"י שפינוזה, הוא השלמות והיא
המהות הטוטאלית, עולמו של האדם הוא דואלי. נע על רצף קוי בין
שני קטבים: טוב ורע, שחור ולבן, רוח וחומר. ובאותה דרך דואלית
מטפל האדם במושגים כמו: זמן, כאוס וסדר, חלל וחומר, ועוד.
בנקודה זו ממש מתברגת העבודה שלי. אותו מפגש בין מציאות אין
סופית שאת צלליתה האין סופית אנחנו בונים כמציאות שהיא כשלעצמה
אין סופית, וזאת בכלים הדלים שיש בידינו ועיקרם היא המחשבה
הליניארית. ומאחר שמעסיקה אותי המחשבה על אותו מפגש בין
המציאות האין סופית לבין האדם המצויד בכלים כל כך בעיתיים כדי
להתמודד עם מציאות זו, הרי שהעבודה שלי סובבת סביב שני תחומים
עקרים.
1. ניסיונות פלסטיים להבין את המציאות.
2. הבעת החולשה האנושית להבין מציאות זו.
אם המציאות היא דיונה, אני כאמן פלסטי המספר על מוגבלותי
האנושית להשיג את המציאות כשלם, מעמידה עבודה הנראית כחלונות
הצצה או, כפזל מפורק וחסר חלקים. אבל, יותר מכל, והמהותי יותר
מכל האלמנטים בהם אני משתמשת הוא הקו, הוא הנציג הפלסטי שלי
כאדם ובעזרתו אני מתמודדת עם מראות נוף אין סופיים, שהם נציגי
המציאות מבחינתי. הקו שהוא מהות פילוסופית, הוא אני, הוא זה
שבעזרתו נארגת המציאות שלי כאדם, והוא זה ששם את המחסומים
למציאות השלמה שמעבר לו.
מאחר שאני חיה ויוצרת בימינו, נפעמת הן ממראות הנוף שסביבי והן
מהישגי האדם, מודעת לרוע, אבל מודעת גם לגדלות הרוח והמחשבה.
אין לי אלא ללכת אל אלו שמכנים אותם, מדענים וללקט מהם פירורי
מידע, מושגים ותובנות, כדי להרכיב לעצמי את הפזל שלי על
המציאות. ולכן, בעזרת אותו קו, שכבר נאמר שהוא הנציג שלי כאדם
על הבד, אני מוצאת את עצמי בונה מציאויות המשתקפות מתוך ועל פי
מושגים המובאים לידיעתי משפתם של אלו העוסקים במדע. אני בונה
ציורים של דיונות אין סופיות מפריט של תרשים הנפלט ממכשיר
אלקטרוני ומשחקת על פי הכלל, תיזמון ומינון, ותרשים שלא היה לו
כל קשר לחול, בונה דיונה ועוד דיונה, תלוי ברצוני לשחק בו.
דומים האחד לשני ובכל זאת כל אחד ייחודי לעצמו. כי הרי הכל זה
הכל, וההכל הזה על כל פרטיו וגווניו הוא תוצר של תיזמון
ומינון. בדיוק כפי שאנחנו, בני האדם, שונים מכל יציר נברא,
בכללם עצים ופרחים, רק בתזמון ובמינון הגנטי שלנו.
תרשים נוסף משמש לעתים בסיס לבניית נוף מדברי ולעתים ים סוער
או רגוע. תלוי איך הם מוצגים ובאיזה הקשר אסוציאטיבי. כי הרי
כבר אמרנו שהמציאות היא אין סופית, ומה שאנחנו חושבים למציאות,
תלוי במוחנו.
ועוד לא דברתי על הבעיה שמתחילה להעסיק אמנים בתקופתנו ותעסיק
גם את אלו שיבואו אחרינו ביתר שאת. בעיה שעולה גם מהעבודות
שלי, אם כי בצורה סמויה.
אם מגריט שאל מה היא מציאות? האם על ידי העמדת ציור המתאר חלק
מנוף המשתקף מהחלון, אני מעמידה מראה נוף שבבסיסו אינו אלא קטע
מתוזמן ומבוים של תרשים של מכשיר מעשה ידי אדם שנבנה למצרכים
שונים לחלוטין. ולמרות שאיני יודעת עדיין לשאול את כל השאלות,
בכל זאת עולות כמה מהן. האם זו מציאות מדומה? מה מידת המפגש
שלה עם המציאות עצמה? מה זה בכלל מציאות?
אנחנו בני האדם, שמערכת העצבים שלנו קולטת עפ"י הכלל: או הכל
או לא כלום, בונים מכשירים הפועלים עפ"י הכלל: - כן ולא.
מכוונים אותם על גבי סקלה מסוימת של רגישות (אחרת נקבל רעש
לבן) להעביר לנו נתון מסוים בצורה של תרשים, ממנו בונים אנחנו
"מציאות" איתה אנחנו עוטפים את עולמינו.
חשוב לי להדגיש, שלמרות שמושגים כמו מבנים פראקטאליים ושאלות
כמו מהו חלל? האם הוא חומר? ומהו חומר? האם הוא חלל? האם הזמן
הוא רצף? ואולי הכוון והמקטעים שבו מקורם באדם? מככבים לעתים
בעבודות שלי. ולמרות שאני נעזרת וצמאה להבין מושגים מדעיים
המשמשים אותי בעבודה האמנותית שלי, אני בכל זאת אמן רומנטי. לא
אותה רומנטיקה של התקופה הרומנטית, המתגעגע אל האדם הנמצא
ברמת ההכרה הפרטית, אני גם איני ששה לקראתו של האדם הנמצא בשלב
ההכרה השכלית. זהו שלב מסוכן, אבל הכרחי כדי שהאדם יעבור אל
שלב ההכרה האינטואיטיבית. והדבר נכון לגבי הפרט, כפי שהוא נכון
לגבי ציבורים ותקופות היסטוריות. בעולם האמנות אשר בו עדיין
אוהבים להשתמש בכל מני מילים המסתיימות ב"איזם" מקטלגים את
רמות התובנה האנושית במושגים כמו תקופת טרום מודרניזם, התקופה
המודרניסטית ותקופת הפוסט מודרניזם.
עלי אהובה האימרה מתוך כתבי קונפוציוס,
"...לאדם חסר דעת, הר הוא הר, עמק הוא עמק ונהר הוא נהר. לאדם
בר דעת, הר אינו הר, עמק אינו עמק ונהר אינו נהר. לאדם מעולה
דעת, הר שוב הר, עמק שוב עמק ונהר שוב נהר..." כמה שאני הופכת
בה אני מוצאת בה יותר ויותר חכמה, ובמידה זו או אחרת היא משמשת
לי כאבן בוחן. כי הרי, ככל שירחיק האדם לנדוד במרחבי האין-סוף
לעולם וחזור אל עצמו. ואוסיף לאמר, שככל שירחיק לנדוד ייטיב
לחזור אל עצמו. ולכן פותחת אימרה זו את התערוכה.
יונה לוי גרוסמן. |