בת חקלאים מן הדרום הסבירה לי: עבודת האדמה
דורשת שילוב של מעשיות ורומנטיקה. כמו לעשות
אהבה באישה שמנה: היא בזה למפוררים
רגבים בידיים עדינות, ונרתעת מארוטיקה בוטה. הידיים
צריכות להיות קשות והארוטיקה רכה ועדינה. היא יודעת
שסוד הזרע אינו באצבעות החופרות, הטומנות, ולא
במילים ובתפילות הנלחשות, וגם לא בכרס האדמה - הגשם
הוא המציל את המפגש העקר. היופי הוא בגד בלה
על גופו של עריץ ששכח את סופו, היא אומרת ולובשת
חולצה שחורה. אדמתה רבה, וכחקלאית, כעובדת
אדמה ושמיים, היא קוראת לגשם שישוב, וישק
לקרקע הצמאה, וימזג בין הבכי לבין מי התהום.
אחרי הגשם, היא הסבירה לי, שבה האדמה לבתוליה:
וכאן מסתיים הקשר בין המשל לנמשל.