הבוקר נפתח בסימן וויכוח לוהט וחסר-פשרות עם לוח השנה. הוא
הביט בי באדישות מוחלטת וטען כי עברו שנתיים. זהו - שנתיים.
אני מהעבר השני בעטתי וצרחתי כי הרי זה בלתי-אפשרי, הרי ספרתי
את הימים בעצמי, על האצבעות ובין האצבעות, ועם כל יום שעבר
המשכתי לתקתק ולמנות לעצמי את הדקות, שניות ורבבות השנייה.

"על מי אתה מנסה לעבוד, כוסאמק?!"
"שנתיים".
כאן, על מחוגי השעון הזה, עברו הרבה יותר. אלף, למען הדיוק,
אלף שנות בדידות.

אני נפעמת לגלות שבידי נמצא כרגע הכוח הגדול ביותר בהיסטוריה
האנושית - שליטה בזמן.
כעת, הזמן עוצר מלכת. הזמן עומד כעת יחד איתי, דומם, מתחת
לחלונות הדירה, שנינו איבדנו את היכולת לזוז, לנוע קדימה או
אחורה.

אני אוזרת את מעט הכוחות שעוד נותרו בי ומרימה את מבטי, מעלה,
לעבר אותם חלונות שעד לפני אלף שנים היו קורני חיים. חיים אשר
הפחנו מאחוריהם יחד.
את החלונות הללו היינו מבריקים יחדיו ובלילה היינו מפיחים בהם
חום כאשר היינו מעמידים על אדנם נרות.

הייתי מפחדת מהחושך ואתה היית צוחק עליי ללא מצפון וללא בושה:
"להתערטל בפומבי את לא מפחדת, מערבים לא, עדר קרנפים ישעט
לכיוון שלך ואת רק תרימי גבה, ומהחושך את מפחדת?!"

הייתי צוחקת, לפעמים הייתי מחייכת ואז הייתי סותמת לך את הפה
במגוון שיטות שהשתיקה יפה להם, להם ולנרות. וחוץ מזה חסר טעם
לתאר את מה שהיה נעשה או נאמר מאחורי אותם חלונות, מטעמי עודף
מסוכר של קיטש.

אני מביטה בחלונות המאובקים כמהופנטת, מאחוריהם - דירה ריקה,
הן מרהיטים והן מאדם. שממה, דממה לא טבעית, מאיימת כמעט, או
שזו רק הפרשנות שלי?
כי הרי באיזשהו מקום אני יודעת שאני לא אמורה להיות כאן...
הן מביטות עליי בחזרה, זוג זגוגיות קרות, מטונפות, מנוכרות כ"כ
ומאחוריהן דירה ריקה.

הלהבה שמאחורי הזגוגיות דעכה עם הזמן, כמו גם הלהבה שבערה
מאחורי עיניי, זרמה דרך גופי, פרצה מבין קצות אצבעותיי כאשר
העברתי אותן בשיערך.

היינו יושבים כאן, על הספסל הזה. מזג-האוויר היה מתחלף, כך גם
הימים והשעות ביום, אך אנחנו היינו נותרים - יושבים יד ביד על
אותו ספסל. הייתי מניחה את ראשי על השקע בצווארך, (היית בדיוק
בגובה המתאים...) והיית מריח את שערי. היינו מריחים אחד את
השני, מתכרבלים אחד בשני, שלובי רגליים וידיים, ואז, כמו בסימן
מוסכם, היינו משלבים גם את עינינו.

היית בוחן אותי, ואני הייתי נעה באי-נוחות, "לא ידעתי שאני
עומדת למכירה או להשכרה! מי אתה שתבחן אותי כמו שבוחנים שכורה
ותקבע את טיבי?!" כך חשבתי, אבל אתה מיהרת להעמיד אותי על
טעותי.
באותו לילה היה חם וחנוק, התפשטנו בשביל להיכנס למיטה, התיישבת
על הקצה: "תמשיכי לעמוד!"
-"מה?" שאלתי כי הצלחת לבלבל אותי כמו תמיד.
-"תמשיכי לעמוד, אני רוצה להסתכל עלייך."
עמדתי שם, עירומה לגמרי, משותקת מעצמת המבטים ששיגרת לעברי,
כמו לשונות אש הם ליטפו אותי, מחממים עוד ועוד עד שהופכים
לבלתי-נסבלים.
-"הבט!" "הנה אני, הנה אני..."

הילדה שהכרת תמיד והאישה שלמדת להכיר באותו לילה.

"בואי איתי." אמרת לי באחד מהימים שלנו על אותו ספסל, פשוט
"בואי איתי". לי רק מלאו שש-עשרה שנים, אתה היית בן
שמונה-עשרה, "בואי איתי ונגור ביחד, תהיי אישתי ונירדם ביחד כל
לילה. אני יודע שלא נוכל להעתיק את חייך לשם, אבל נוכל לבנות
חיים חדשים - יחד. גם שם, אני בטוח, ישנו ספסל..."

באותו הזמן המסוים ידעתי שאם אבוא אז לא יהיה זה אתך כי אם
אחרייך. ביליתי זמן כה רב במאמץ לקשור את הקשרים שנפרמו לי
כאן, לטוות לעצמי רשת ביטחון, רשת ביטחון שאתה התיימרת
להיות...

אותו שבריר שנייה היה קשה מנשוא, את אותו שבריר שנייה אני
נושאת בתוכי שנים, מאותו שבריר שנייה כמהה אני לצאת...

ציוץ ציפורים קוטע לי את חוט המחשבה, מחזיר אותי למציאות בין
רגע - מציאות שבה זרימת החיים הטבעית לא נפסקה מעולם: אותן
ציפורים חגות אחת סביב השנייה במעין מחול באוויר ואז נוחתות על
גג הבית, מעברה השני של החנייה מישהו יוצא, המישהו הזה בטח
בדרך למקום כלשהו, כולם היום בדרך... גם אתה, אני משערת
לעצמי...
איש אינו מבזבז זמן בעמידה במקום ובבהיה ריקה אל תוך צללים.

איש חוץ ממני.

כשהצחקתי אותך, צחקנו שנינו בדואט קולני לא פחות מציוץ
הציפורים הללו.
כשרצית לבכות, אז באזכרה של אחיך, בכיתי בשביל שנינו כאשר אני
מוחה את הדמעות. כשרצית לצרוח, גירשתי את השדים האלה שאיימו
להפחיד אותך ומילאתי את נפשך באור וחום אביביים כמו היום
הזה...

וכשעזבתי אותך, אז, באותו יום, יחפה, מתייפחת, דרכתי על כמה
זכוכיות בדרך ופצעתי את רגליי.

"גם אם יכאב לי אני לא אצרח..."

לפני שבוע התקשרת.
אמצע הלילה.
-"גם לי כאב, טשה..."
זהו, כך בעצם פסקת את גורלו של היום הזה. מבלי לדעת קיבלת גם
אתה כוחות מיוחדים.

זהו.

"זמן ללכת." כמו בפעם שעברה שהייתי כאן וגזרתי על עצמי את אותן
אלף שנים ארורות.
אני מעיפה מבט חוזר בחלונות הקודרים, בספסל שצבעו הספיק להתקלף
מאז, ולבסוף ביציאה מהחנייה. שם, מהעבר השני, מתהלכים
עוברי-אורח, נעים אנשים וכלי-רכב ואתם גם צירי הזמן-עתיד.
את שומעת אותו, את רואה אותו, את עוצמת עיניים וחולמת עליו...

אני שוב עושה צעד קדימה, על אותן הבלטות שפצעו אותי בפעם
הקודמת. אני שוב מעבירה את ידי על אותם הפרחים שבצבצו גם אז
מגינת השכן, אני שוב מביטה אחור, כמו גם אז, אני רואה אותך...
הפעם אני בוחרת לחייך ואתה בוחר להסתכל לי בעיניים, לא כמו אז,
כשמבטך היה קבור באותן הבלטות. אני יודעת עכשיו למה הזמן עמד
מלכת -

ייאוש, חרטה, רכות...
כל אלה מילאו אותי אז ומאז - לא כלום, עד היום...

אני אזכור אותך, אתה אולי לא היית הראשון אבל היית היחיד.

אני אזכור אותך, עומד מתחת לחלון, ממתין...

אני אזכור אותך, ידך תמיד אוחזת בשלי.

"אני אזכור אותך" - שבועה אילמת, בעודי עומדת מתחת לאותו חלון,
ממתינה לאותו שבריר שנייה, מגששת אחר יד לאחוז בה...