ארוחת צהריים ביום אוורירי וצח. לא ידעתי שבאותו ערב עתידי
נבנה במערות עשן. אכלתי את ארוחתי בתאבון רב, קמתי, והתחלתי
להתלבש. באותו ערב במסיבה, חלום הנתינה והקבלה נראו רחוקים עד
כדי בכי רב תחנונים. עמדתי שם, כמעט טבעתי בתוך עיניו, אך הוא
היה הסירה השטה במצולות הים. הידיעה הייתה ברורה, בכל זאת,
ההחלטה הוחתמה. נגשתי אליו באמירה די טיפשית "התרצה לרקוד
איתי?" את שמו מוחי לא הכיר, צורת אישיותו ליבי לא ידע, אבל
גופו תפס את עיני בנשימה ארוכה. התשובה נבנתה מאמירה שלילית
ודי ברורה "לא תודה". המשכתי לעמוד שם, כמו אישיות מאובנת,
מוחי לא הביו וגם לא ידע בדיוק איך להפנים מילים אשר גם עמוד
האש לא יכול לשרוף את צרותן. לבסוף, הסתובבתי והלכתי.
על רצפת המסיבה רגליי דרכו, ידי החזיקה במשקה גזוז. מילים אשר
רצו לפרוץ מחסום בטון, נקברו ברוק סמיך עד מאוד.
לבסוף, נוצר רשרוש צעדיו של אותו בחור אשר מילות שלילה נקנו,
הייתי עדייו מאובנת מידיעה חסרת כיסוי. הוא התחיל לדבר בטוב
חסר משמעות, "סליחה על תשובתי השלילית, התרצי לרקוד איתי?" כן,
זה היה נשמע כמו חרוז עלוב, וגם כן חסר כל אמת בתכנו. לבסוף,
לבי המתרץ הרגשה מיותרת לא עמד בפיתוי, ידי נשקה בידו ורגלנו
בנו את הריקוד הכמוס, כמוס במובן הלא פשוט של המילה כי ריקוד
זה שבה את עתידי האפלולי באותה שעה מוזרה. לא ידעתי שהרגשת
הדלקות שכזאת תיולד בתוכי, אבל טעות גדולה נוצרה במוחי המנסה
לחשוב מה בעצם קרה באותו ערב המתחנן לשלווה מתוקה.תשובה פשוטה
לא עלתה, אבל כשחזרתי לביתי ונכנסתי למיטתי, חלומותיי היו
שייכים לו.
כאשר רגליי נדדו בחדרי בית הספר ביום שלאחר המסיבה, בלי הבנה
מחושבנת עיניי חיפשו את פניו ולפתע זה קרה בחוזקה מיותרת, צורת
עיניי נבנו מפניו וכן, אותה שיחה חסרת כל תוכן נולדה, לבסוף
הוא אמר "התרצי להיפגש שוב היום?" גמגום קל שט בפי, "א...ני
חו...שבת, אה, נו בסדר, באיזו שעה?" הוא ענה: "19:00?"
חזרתי למשכני והתחלתי להתארגן, התרגשות קלה הרעידה את גופי.
לאחר כשעתיים דפיקה השמיעה קול על מפתן דלתי, כן, זה היה הוא.
עתידי האפלולי.