אני מרגיש נבגד. כל חלק בי, בגופי, כל נשימה, כל עפעוף, כל
הלמת לב. הרחובות מתאכזרים אלי באפור חמקמק, מדרכות שסועות,
רטובות. טפטוף קל של חורף לא בשל. כולי כבר רטוב, הולך בלי
לדעת לאן, הולך לאיבוד. לא מזהה דבר מסביבי. ניאונים מנצנצים
סביב, מכוניות מטאליות ירקרקות חורקות, מצייצות. לא מסוגל
לחשוב על שום דבר. תחושת הבלבול מתחלפת אט אט בתחושת כעס. אני
כועס. לא כעס מוגדר - כעס בלי כיוון, כעס בלי גבול. מתחשק לי
לנפץ איזה חלון ראווה, אחד מאלה הצבעוניים יתר על המידה, אולי
כזה של חנות ממתקים. סתם לקחת אבן ו...
הראש עדיין טרוד במחשבות. כבר התחיל להחשיך, גם הגשם כבר פסק.
אני כבר לא כועס כל כך, כנראה שההליכה עושה לי טוב. אני עדיין
קצת רטוב, מנגב טיפות עיקשות מעל המשקפיים. משמאלי חנות צילום,
או משהו בסגנון. ילדה יפה מחייכת בשחור לבן מתוך מסגרת עץ
דובדבן 69 ש"ח - במבצע. אני מתמהמה קלות, רק לתהות על פשר
החיוך. הייתי קונה לי חיוך כזה, זה מסוג הדברים שטוב שיש בהישג
יד...
נראה כי כבר שעות ארוכות אני הולך, צועד לי בלי כיוון או מטרה,
נותן לרגליים להוביל אותי אל תוככי העיר, אל אותם מקומות אליהם
אנשים אינם מגיעים ככה סתם. אני צועד אל תוך שדירות בניינים
משוכפלים עצים משוכפלים, הכל נראה אותו דבר. אני תוהה כיצד
אנשים מזהים את ביתם שלהם בתוך מבוך המראות הזה. מסביבי, העיר
כמו מתעוררת. עת החשיכה השמש החלו להידלק בזה אחר זה פנסי
הרחוב, ולאחריהם, אורות הבתים, החנויות, המכוניות. הכל כמו
הקיץ מתרדמת חורף ארוכה, וגם אני - התעוררתי.
מרחוק מנצנץ מקום מוכר. מוחי העייף לא צולח בעשיית הקשר. מבט
זריז בוחן ופוסל באחת. אכן, אין לי מושג היכן אני, אני יכול רק
לשער. ממשיך ללכת, עסוק בהשערות. תחושת הבגידה כבר הפכה לכעס.
כעס שאט אט מתרכך, והופך להבנה, הבנה מהולה בכעס, כעס מהול
בהבנה. ראשי כבר עייף ממחשבות, עוצר ליד סניף בנק מהבהב. מתוכו
קורץ אלי מסך צבעוני, מלא במספרים מרצדים, עולים יורדים. אני
מביט, כמו מוקסם מכל אותו מידע חסר ערך. זקן חביב למראה עוצר
לידי. הוא אוחז בידו שקית קטנה ובה קרטון חלב וכמה חפיסות
שוקולד. הוא מבחין בי בוחן את השקיק. "בשביל הנכדים." הוא
מפטיר בחביבות אופיינית. אני מביט בלא תכלית באותו מסך צבעוני
ומרצד. "המניות של יונסקו, לא מפסיקות לרדת. הבעל של הבת שלי
עובד בבנק ישראל, הוא משוכנע ששוק הנפט..." הוא זורק לאוויר
עוד כמה משפטים קצרים. הנהנתי בהסכמה כנועה, מבטי המרחם כמו
אומר הכל.
"ערב טוב שיהיה לך." הוא אומר שניות אחדות לאחר מכן, "מקווה
שלא תפסיד את התחתונים, כמוני, בחור."
"ערב טוב גם לך." אני מהנהן בחביבות מזוייפת.
הרגשת חמימות לא ברורה ממלאת פתאום את ליבי. אולי לא הכל כל כך
רע, אולי לא הכל כל כך מזוייף, פתאום מתחדדת בי המחשבה, נזכר
בחיוכה השחור לבן של הילדה במסגרת הדובדבן. הייתי נותן הרבה
בשביל חיוך כזה, חסר דאגות, תמים להפחיד.
רוח קרה החלה נושבת, מביאה איתה ריח בירה זולה. מוסיקה רועשת
התפרצה מתוך דלת עץ שנפתחה לרחוב. שתי נערות צעירות נשענות על
קיר בטון תכלכל. "יש לך סיגריה?" הן שואלות, וכמו לא מחכות
לתשובה, ממשיכות לדבר בשפה שאני לא ממש מבין. הרחובות כבר
ריקים מאדם, מלאים רק בפרצופים תועים, אולי בדיוק כמוני,
ברחובות רטובים בתוליים.
הזמן המשיך להתנקז אל האופק, ואיתו הכעס, ההבנה והבלבול. חיוך
זעיר התפשט על פנים שהיו כועסים עד לא מזמן.
המשכתי לי, ברחובות שכבר הפכו מוכרים יותר ויותר. כבר זיהיתי
את הרמזורים, את הניאונים המנצנצים, את הריח המשכר של הלחמניות
המתוקות מהמאפיה שבפינת הרחוב. "טקסי, בחור? אתה צריך טקסי?"
פנה אלי משופם בחולצת פלאנל משובצת, הנהנתי בראשי לחיוב מתוך
צורך לא ברור. "כנס, כנס, עומד לרדת גשם. לאן אתה צריך?" שאל
אותי תוך כדי שדחס את כרסו אל תוך מושב הנהג. "הביתה." עניתי
מתוך צורך לא ברור. "קח אותי הביתה". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.