היא ישבה על כיסא מקושט בבלונים. השולחן היה מלא בחטיפים,
בורקסים, רבעי פיתות וחומוס. היא הסתכלה על הכיבוד, ופתאום
חשבה שזה כיבוד של כיתה ד' ובגילה היא כבר צריכה לשנות את
הכיבוד, ומזל שאף אחד לא בא כדי לצחוק על המסיבה העלובה שניסתה
לארגן. מה חשבה לעצמה?! זאת הפעם הראשונה שניסתה לחגוג עם
החברים ביום ההולדת. עוגה מצופה קרם לבן ועליה בסוכריות
צבעוניות רשום 'מזל טוב ליפה ליום הולדתה ה-14'. באמת, זה היה
מאוד ילדותי. ואיך ציפתה שילדים מהכיתה יבואו וישמחו איתה,
אחרי שרק היום בבוקר, שוב כל הכיתה צחקה עליה. ודמעות החלו
להציף את עיניה. היא באמת מבקשת יותר מדי, לארגן מסיבה לחברים,
במקום אותה מסיבה כל שנה עם המשפחה. חברים, ממתי יש לה כאלה?!


נזכרה פתאום בגן צילה. כל יום הייתה לוקחת אותה אמה לגן, ויפה
אחזה בידה הכי חזק שיכלה. תמיד כשהגיעו לגן התחילה לבכות. כבר
מאז הייתה כזאת בכיינית, בוכה מכל שטות. ואיזה סרטים הייתה
צריכה לעבור אמה עד שיכלה ללכת לעבודה, ולפעמים אפילו השאירה
אותה בגן והלכה, בלי שיפה שמה לב. מובן מאליו שעוד לא היו
מקובלים בזמן הגן, לילדים בני שש וחצי בכלל לא איכפת למי יש
בגדים מקסטרו, יותר מעניין למי יש את הקלטת החדשה של הפוואר
ריינג'רס. אבל בכל זאת, אולי הייתה זאת הגננת שהעדיפה אותה
פחות משאר ילדי הגן. מעולם לא זכתה לראות את הציורים שלה
תלויים על הקיר בין שאר הציורים הנבחרים של הגן, ותמיד היה
נדמה לה, שכשכולם קיבלו חתכות פלסטלינה, שלה היו הכי קטנות.

את המורה של כיתה א' היא שנאה. מהרגע הראשון לא סבלה את כל
עניין הקריאה והכתיבה הזה. וחשבון בכלל לא אהבה. היא לא למדה
בכיף את "לומדים חשבון בכיף" ולא פזלה לעבר "אלפי". והמורה רק
הכריחה ונזפה, מעולם לא ניסתה להבין. עוד מכתב ועוד שיחה עם
אמא ואבא, אבל כלום לא עזר. והיא הייתה בטוחה שלעולם לא תצליח
לקרוא ולכתוב כמו כל שאר הילדים בכיתה. לא עבר זמן רב עד
שהתלמידים שמו לב שתמיד היא מסיימת את כל המשימות אחרונה,
ושהיא הכי גרועה בחשבון ובכתיבה, ושגם המורה הפסיקה להתייחס
אליה בשיעורים. הם צחקו עליה, ופתאום גם חשבו שהיא מאוד
מכוערת, והתחילו לקרוא לה "יפה הקופה". ביום הראשון שקראו לה
ככה, הלכה יפה הביתה, עם דמעות בעיניה, והתאפקה עד שנכנסה
לשירותים, כדי שאימה לא תראה אותה. עיניה אדומות, ונפתחו
הברזים. היא הביטה במראה, באמת היתה מכוערת.

בכיתה ב' היה קצת אור ליפה. עוד לפני היום הראשון של כיתה ב',
הייתה פגישה עם המורה החדשה. קראו לה רינת, ויפה תמיד חשבה שיש
לה את החיוך הכי גדול בעולם. מהרגע הראשון שראתה את רינת אהבה
אותה. רינת עזרה לה ותמכה במשך רוב שנות היסודי. היא עזרה לה
ללמוד את עניין הקריאה והכתיבה, והמאמצים שהשקיעה רינת ביפה,
נגעו לליבה, ויפה השקיעה את כל המאמצים בחזרה, ולמדה מהר מאוד
לכתוב ולקרוא. עדיין פיגרה תמיד בכיתה, והייתה מסיימת תמיד אחר
שכל הכיתה כבר עברה למשימות הבאות, ובכל זאת, היה בה שיפור,
ולמרות הקינטורים הבלתי פוסקים מצד 'חבריה' לכיתה, לא התייאשה,
תמיד הרגישה את תמיכתה של רינת מאחוריה. היא לא הפסיקה להתאמץ,
ולא רק במקצועות אותם לימדה רינת, גם במקצועות השונים, ומתי
שקיבלה ציון טוב (לעיתים נדירות) מיהרה להראותו לרינת.
אחד הימים הנוראים בחייה, היה אותו היום, לפני כיתה ו', בו
גילתה שרינת עברה ללמד בבית ספר אחר. היא הייתה בהלם, איך עזבה
אותה המורה האהובה בלי להיפרד אפילו. בהתחלה שיחקה פני חולה,
ולא הסכימה ללכת לבית הספר. אחר כך לא הייתה ברירה. המורה לא
הייתה נוראה, אבל לא הייתה טובה כמו רינת. היא לא השקיעה ביפה
את המאמצים שהשקיעה קודמתה, ולא הראתה לה יחס שונה מלשאר
הכיתה, ויפה הייתה זקוקה ליחס שונה, היא ידעה שמשהו אצלה לא
בסדר, שהיא לא כמו כולם. יפה הרימה ידיים, והפסיקה ללמוד.
כשהיה לה קשה במיוחד בכיתה פשוט קמה והלכה, והמורה לא עצרה
אותה, היא שמעה שליפה יש בעיות וחשבה שכדאי לתת לה לעשות
כרצונה. וככה יפה ישבה בשיעורים, חולמת, וכשהציקו לה הייתה
פשוט קמה הולכת ואף אחד לא עצר אותה. זו הייתה הרגשה נוראית,
לבזבז את הזמן ככה, סתם לשבת בכיתה ולבהות באוויר. לפעמים
השתדלה להישאר בשיעור, אולי משהו ייכנס לראש האטום שלה, התחילה
להעסיק את עצמה בלצבוע משבצות במחברת חשבון, עד שיום אחד לקחו
לה כמה ילדים את המחברת והתמסרו ביניהם כשהיא מנסה לתפוס, עד
שהמחברת מצאה את מקומה בפח. חברים להגן עליה לא היו לה. היו
אולי כמה כאלה שקצת ריחמו עליה, אבל אף אחד לא רצה להיות זה
שישבור את החוק הבלתי כתוב ויתחבר אליה.
בכיתה ו' הגיע הזמן לחגוג בת מצוה. היא חגגה באולם גדול,
כשספרית ומאפרת ישבו וניסו להוציא ממנה קצת חן, אבל כל פרט
בתווי פניה הביע מגושמות וכיעור. למסיבה לא טרחה להזמין ילדים
בני גילה, והיחידה שהייתה בגיל שלה הייתה בת דודתה, שלא הסכימה
להסתובב איתה בשום מקרה. וגם באותו היום הייתה אומללה, תשומת
הלב שקיבלה קצת שימחה אותה, אבל לא שכחה את מה שהיא, מישהי לא
שייכת.
בכיתה ז' עברה לבית ספר חדש. עם כל הפחדים של כל הילדים מהחברה
החדשה, לה היו רק ציפיות. יותר גרוע מהיסודי לא יכל להיות,
הייתה בטוחה. ואולי כאן, בחטיבה, תצליח למצוא לה מישהו קרוב,
חבר אחד. לא יותר. היא לא ביקשה יותר מזה. גם בבית הוריה לחצו
שתתחיל ליצור קשרים חברתיים, אמרו לה להזמין חברה ללונה פארק
או לנופש, ולה לא היה מי להזמין.
אבל הצפיות לא התגשמו. החטיבה הייתה גרועה עוד יותר מהיסודי.
כאן חיפשו הילדים לריב איתה, לרדת עליה. רק כעיסוק נכנסו לה
לחיים בלי הפסקה. כשבנות גילה החלו לדאוג לבנים, מחזור,
לימודים, כל מה שדאגה לו היה שיעזבו אותה בשקט.
יום אחד שלחה אותה המורה לבקש משהו מאב הבית, שחזרה, לפני
שפתחה את דלת הכיתה, הספיקה לשמוע כמה ממלות המורה. "...יש לה
צרכים מיוחדים ובעיות שאין לכולכם, ואתם צריכים לצאת מהבועה
ולנסות לעזור לה..."  היא ידעה שמדברים עליה, במיוחד שכשנכנסה
לכיתה היה שקט מביך וכולם הסתכלו עליה. היא הסמיקה, לא ידעה אם
לצחוק או לבכות.
ולפני מספר ימים, ישבה איתה אמה, שניסתה הכל כדי לעזור לביתה,
ובקשר ליום הולדתה ה-14 הייתה אובדת עצות. היא ידעה שזה כבר
גיל שלא חוגגים עם המשפחה, וצריך מישהו בן גילה שישמח איתה.
'מה אני חוגגת בסף הכל? 14 שנים מבוזבזות. הייתה צריכה להיוולד
ילדה פחות מטומטמת ממני, אולי הייתה נותנת משהו לעולם המפגר
הזה'. ושוב דמעות בעיניה. היא כבר לא יכלה לשבת ולשמוע את
ההרצאות של האם. ולאימה היה קשה עוד יותר. בגילה הייתה הילדה
היפה ביותר בכיתה, וכל הבנות רצו להיות כמוה. גם אביה של יפה
היה מקובל מאוד תמיד. אז למה יצאה יפה כזאת? בלי כישורים? יפה
לא יכלה כבר לשבת ולריב עם אמה, שגם השנה לא תחגוג עם חבריה,
ולבסוף התייאשה. והסכימה. התרגשות המסיבה דבקה לאט לאט בשתיהן.
היא קנתה שמלה והאם הכינה כיבוד, ויפה ישבה במשך שעתיים וחצי
וקישטה הזמנות אישיות כל תלמיד בכיתה.
למחרת חילקה את ההזמנות. היא שמחה קצת. חשבה שאולי באמת הכל
עבר, אולי כן יבואו למסיבה, והכל יהיה רק זיכרון רע אחד גדול?
אבל צחקו עליה על ההזמנות. צחקו על הנסיון העלוב למסיבה. ובכל
זאת הייתה לה תקווה שעוד יבואו.
המסיבה תוכננה לשעה שמונה, והשעה הייתה כבר תשע וחצי. ויפה
ישבה במרכז הסלון. נגמרו לה כבר דמעות לבכות על עצמה. ניסתה
לדמיין פתאום את הדלת נפתחת, ומתוכה נכנסים המון ילדים עם
בלונים ומתנות. 'הפתעה', הם יצעקו לה, הם מתחו אותה, הם לא
באמת הבריזו, רק רצו להפתיע אותה. והילד הכי מקובל בכיתה יחשוב
שהיא נראית ממש יפה בשמלה החדשה שלה, ויציע לרקוד איתה. 'רק
הערב' ביקשה בלב, 'רק תן לי את הערב להרגיש שאני שווה משהו'.
אבל כלום לא קרה. היא נשארה יושבת על כיסא מקושט בבלונים לבד
בסלון. לא שייכת.